מוזיאון העיר חיפה:
חבויים בין בניינים חדישים, בחצר פנימית מסתתרים שני בתי אבן טמפלריים היסטוריים. בתוכם שוכנים חדרים של תערוכות ממוקדות. הפעם חלל אחד תחתון והשני במעלה גרם מדרגות גבוה – מוקדשים לעובדי המוזיאון ולאמני העיר חיפה שעלו מברית המועצות לשעבר.
ערב ההשקה של התערוכה:
את ערב ההשקה, בחמישי האחרון (22.07), בחצר הפנימית היפה, מנחה מר יותם יקיר – מנכ"ל מוזיאוני חיפה, מכבדים בנוכחותם ובדבריהם: שגריר רוסיה בישראל ואשתו, הקונסול ואשתו, מר משה מנו ואשתו, נטלי נציגת קרן ג׳נסיס שתמכה בפרויקט, לזר קפון מעירית חיפה, ד"ר אבינועם עידן, שי מנכ"ל קליטת עליה, יפעת אשכנזי – אוצרת התערוכה שסיפרה על התהליך המרתק מאיסוף הסיפורים ועד לעיצוב החללים הסופי בעזרתו של האמן עובד אחזקה במוזיאון מר ולד בריילובסקי. ולד עיצב את החללים המיוחדים בתערוכה ושלושה ציורים שלו מוצגים: דיוקן האמן, דיוקן אשת האמן ודיוקן של איש מסתורי ולא מוכר – רמברנדט. "זוג צעיר מתלחשש ומספרים כי הם חברים של האמן והנה גם אשתו מסתובבת בתערוכה… ששש"
נגן קלרינט ונגן טרומבון וירטואוזיים פותחים את הערב החגיגי ויוצרים גם אתנחתות מוזיקליות בין הדוברים. ערב תרבותי בפני עצמו.
בתערוכות, הלב פשוט יוצא אל בית אמא. הזיכרונות ארוגים מפרטי פרטים. חלק שחזור של הקונטיינרים, ארגזי העץ הגדולים בהם נארזים חיים שלמים ובתוכם כעין מיצגי תלת מימד של חדר בבית, מכונת התפירה, גלילי החוטים הצבעוניים, הסלון עם הספה והכורסאות, השטיחים, הטפט הפרחוני, הסמובר, כוסות התה מהחרסינה העדינה והכלי לקוביות הסוכר.
בחזרה לשורשים:
אפשר ממש לשמוע את אימא (אולי סבתא אטי) תופרת מבוקר עד ליל ואבא (אולי סבא דן) חוזר מהעבודה מתיישב ליד שולחן הפורמייקה במטבח ולוגם את התה הרותח הנמזג מהסמובר הכסוף אל כוס החרסינה העדינה (אולי רוזנטל) מחזיק קובית סוכר בין השיניים וכמו שואף את הנוזל החם דרך הסוכר אל הגרון הממתין כבר יום שלם בארץ יוקדת חדשה – לטעם של מולדת ישנה ונופים מושלגים.
ספריית החובה בכל בית כוללת כרכים בכריכת עור חומה, אדומה או ירוקה, מהוה מרוב שימוש, כתוב באותיות קיריליות מוזהבות. כל כתבי פושקין, דוסטויבסקי, צ׳כוב, קרילוב, טולסטוי וסופרים אחרים בעלי שם, אנציקלופדיות ועוד. כל מה שצריך כדי לגדל בני אדם רחבי אופקים ומשכילים. לצד המדפים אורלוגין גדול מורה כל שעה עגולה במוזיקה עם דנדון פעמון המונה את מספר השעות.
כלי הנגינה, מקבלים מקום מיוחד. כמו שנהגו לומר באותן השנים כל אחד שלא ירד מהמטוס עם תיק של כלי נגינה הוא פסנתרן. המוזיקה מלווה את העולים אל מולדתם החדשה. הם לא מוותרים על השפה, על השמות, על התרבות. הם משנים את סביבתם. זו האחרונה, בהתחלה מחוספסת, עוקצנית, עם ציפייה שהעולים החדשים ישילו את עברם. בהמשך, הערכה ואז חיבוק אנושי חם וגם התמזגות הדרגתית, שאינה מוותרת על ערכה של המסורת של בית אימא רוסיה.
המונופול האינסופי של הגירה:
כמעין משחק מונופול, התערוכה גם מתארת בקריצה שובבה אך רצינית מאד בו זמנית, את הצעדים הלא פשוטים של עליה. למעשה הייתה זו הגירה המונית של כמיליון בני אדם לישראל במהלך שנות ה – 90 של המאה ה – 20. שלושים ואחת השנים שחלפו נראות כיום בפרספקטיבה של הזמן מחד גיסא כהרף עין ומאידך גיסא כמאה שנה. עברנו באמת למאה ה – 21 אך עברו רק 31 שנה. אפשר היה לראות בתערוכה שלא נשארו עיניים יבשות. התרגשות אוחזת במבקרים, רבים מהדור השני והשלישי של עליה זו. נזכרים, מדברים בינם לבין עצמם ברוסית ולנו מספרים בהתרגשות על כל פרט. באהבה, בנוסטלגיה, בהתרפקות אך גם בגאווה ובהערכה על היותם מי שהם.
והעיניים…
תקצר היריעה מלתאר כל פרט בתערוכה המרגשת והיפהפייה. העיניים לא נשארות יבשות. הן מצועפות בדמעות מתוקות של אהבה וגעגוע. ממליצה מאד להגיע למוזיאון העיר חיפה לתערוכת פרסטרויקה המשחזרת בדייקנות בה הכל מוגש בחוט דק של הומור, ובעיקר מעורר סנטימנטים וגעגוע לעולם מלא אהבה וקסום. להגיע ולחוות את העושר המדהים של עליה זו.
הוספת תגובה