אנשים שגרים באיזור של מפעלים. ליד כבישים סואנים. מול הטלויזיה, עם אוזניות ומוזיקה רועשת, באיזורי בניה, מתחת למסגדים או בסביבתם, ליד אולמי אירועים, ליד בארים או פאבים, בערים שוקקות פעילות 24/7, כמו ערי בירה או בילוי בינלאומיות, ליד שדות תעופה, ליד רפתות, דירים או לולים, אנשים חיים בכל מיני איזורי רעש שונים ומשונים. מעטים בלבד חיים בשקט צלול וחף מצלילים לחלוטין. זה נדיר עד בלתי אפשרי. אולי באיזורים מדבריים זה לעיתים קורה.
תמיד יש את הצלילים של הלילה. כאשר השקט יורד על העולם, מתעוררים צלילים עדינים יותר קצת כמו בשיר של סיימון וגרפינקל "הצליל של השקט".
רובי, רבקה, אמא שלי נולדה במומבאי – אז בומביי, בפרבר רועש במיוחד. זה היה ב – 1926. לא היו אמצעי בידור דיגיטליים. הרחוב הסואן, מגובה המרפסת של הקומה השניה – היה אטרקציה. אפשר היה לשבת על הגזוזטרה, באויר הלילה הקריר מעט בחורף או המהביל בקיץ שטוף המונסונים, ולהפיק הנאה מהמתרחש למטה. העיר לא ישנה אף לרגע, היא סיפרה. תמיד היה מה לראות. תהלוכות של אנשים מכל המינים והסוגים, מכל קצוות תבל, פילים צבועים בגירים מיוחדים או מקושטים בזהב, אפיריונים נושאי נשים רמות מעלה, מלכים ורוזנים, בריטים או הודים, סינים, אפריקנים, יפנים. כל העולם כאילו נשאב כבמטה קסם, אל הרחוב המיוחד הזה בבומביי. היא גרה בבית הוריה הזה במשך 25 שנה ותמיד הצליחה לבסוף להרדם עם ההמולה המיוחדת הזו.
ואז היא החליטה לעלות לישראל.
אפילו דרכון לא הספיקה להפיק לעצמה.
תעודת מעבר פשוטה – מטוס ללא מושבים, בו כל אחד יושב על המזודה שלו, צפופים כמו סרדינים אנושיים. טיסה ארוכה מאד לארץ הקודש. בדרך הזו לא ישנים. ההתרגשות עצומה וההרפתקה החדשה אך זה החלה. כעת היא כבר לא צופה מהמרפסת. היא השחקנית הראשית. לבושה בסארי עדין, היא חלק מתהלוכה צבעונית בדרך לישראל. היא כלה עתידית לאיש שמחכה לה כבר 3 שנים בקיבוץ אפיקים. היא זורמת עם ההתרחשויות.
משדה התעופה לוד, במשאית לשער עליה בחיפה, ריסוסים בדי.די.טי., המתנה ארוכה של כמה ימים ופתאום הוא מופיע האיש המיועד. שמע ברדיו במדור קרובים שהגיעה טיסה של עולים מהודו. הלב שלו אמר לו שהיא שם. הוא צדק. מעבר לגדר ההפרדה בשער עליה פתאום מבטו מבחין ביפהפיה האחת והיחידה שלו. ליבו מזנק בקרבו מהתרגשות והוא אחריו – מזנק מעל הגדר ונעמד לידה. אוחז בידה ומנהיג אותה אל מחוץ למחנה.
כשהם מגיעים לבסוף במשאית התובלה של הקיבוץ, אל החדר המיועד לה, היא לא יכולה לישון. אולי ההתרגשות, הכל חדש זר ומוזר. כך לילה אחר לילה היא ישנה שינה מאד קלה. נים לא נים. אחרי שלושה שבועות הם נישאו בטקס מרהיב בחדר האוכל של הפועלים. ללא איש ממשפחתם. היא כעת עברה לגור איתו והיא עדיין לא ישנה. בסוף הוא שואל אותה: "למה את לא ישנה?" היא עונה לו בקולה הרך: "השקט צועק לי באוזניים".
לימים הם היו צוחקים על הזמן הזה. אמא היתה אומרת בנימה כאילו מתלוננת משהו: "ראג', למה הבאת אותי לגיהנום הזה?" ואבא שלי היה עונה לה בחיוך חם: "צ'אמי, אל תדאגי לא מקבלים גיהינום פעמיים".
כך, המרפסת של בית הוריה, ברחוב השוקק חיים והרועש 24/7, התחלפה בקיבוץ שקט, שבקושי היו בו מדרכות והרבה שבילי בוץ עם שלוליות עמוקות. מאז היא כבר לא ישנה שינה עמוקה של ממש. אולי זו הסיבה שתמיד היתה לה שינה קלה מאד. חסרונו של הרעש המערסל אותה אל השינה, ניכר בכל לילה ולילה מאז.
מחקרים רבים מראים כי שינה קלה מדי יש לה מחיר בריאותי כבד. היא לקתה קודם בסכרת ואז באלצהיימר. האשה העדינה, היפהפיה ומספרת הסיפורים המופלאה ביותר, התעטפה בשמיכת השכחה שהיטיבה עמה כל כך בסוף חייה.
השינה היא הרגל. לפעמים אם מתרגלים לעודף רעש – נוצר שקט פנימי, כמעין מגן, המאפשר שינה. לעיתים כאשר השקט משתרר מבחוץ – ההגנה שוב לא נדרשת ואז הרעש הפנימי, הופך טורדני במחשבות ועניינים אחרים ומחריש אוזניים בעוצמה.
אם גם לך יש מצב דומה, יש פתרון. אחת הדרכים להתמודדות עם הרעש הפנימי הזה היא מחברת "כל מכילה" – שפותחה במיוחד. לפרטים יש ליצור קשר דרך האתר www.goldensleep.co.il
הוספת תגובה