"הכל התחיל בגן הילדים", מספרת תמי בפגישה בסטודיו-גלריה שלה, הנמצא בביתה שבכפר סבא. "האהבה לקו לצבע לצורה באה לביטוי ביכולת שלי לבטא עצמי דרך הציור. הגננת שראתה את הכישרון, טיפחה והוסיפה גירויים ויזואליים שפתחו את יכולת ההתבוננות והביטוי. מאז אני במסע מתמיד לגלות את עצמי על הרבדים השונים שלי דרך מכחול צבע ומילים."
אני מכיר את תמי 6 שנים, וזכיתי להיות אוצר תערוכת הביכורים שלה – ציורים שהוצגו לאחר 40 שנות יצירה. אני מבקש מתמי לספר לי על ילדותה.
"תמיד הייתי ילדה שקטה, מאד מופנמת וחרוצה. היכולת להיות עם עצמי ולברוא יש מאיין, להיות בסוג של התבוננות פנימה והחוצה בזמן ובמקום שלי משכה אותי לעסוק בציור ולאפשר לי שקט שאותו מאד אהבתי, אני מתבוננת לעומק, יוצרת חיבורים והקשרים ובונה סוג של התייחסות דרך המילה הכתובה ושימוש במכחולים וצבעים על קנבס. העולם יוצר גירויים שאני לא אדישה אליהם, אני מנתבת את המחשבה והעשייה בכיוונים שהם רלוונטיים לגביי אבל מתקשרים גם לעולם סביבי."
"מאז שאני זוכרת את עצמי ניסיתי להתמודד בדרך יצירתית עם מחסור. כשרציתי בובה ולא הייתה כזו בנמצא – תקופת צנע- יצרתי לעצמי ובה מכרית שעליה ציירתי תווי פנים והדבקתי שיער תירס במקום שערות.יזמית מלידה."
תמי מספרת כי נקודת המפנה שלה הייתה תערוכת הציורים הראשונה שלה, שאצרתי עבורה בגלריית דורית גור ביפו. "עד לאותה נקודה עסקתי באומנות עבור עצמי ולא חשפתי את עשייתי לעולם. רב תשומת הלב הוקדשה לקריירה העיקרית שלי בהוראת אנגלית. היות ולא למדתי אומנות לא התייחסתי לעצמי כאמנית עם תעודות אלא כאמנית חובבת ואוטודידקטית במהותי. ההכרה שקבלתי דרך התערוכה והתגובות עליה לקחו את האמנות שלי צעד אחד קדימה."
תמי המשיכה לצייר ולהציג בתערוכות קבוצתיות, אבל תמיד חיפשה ומחפשת לעבור שלב אחד קדימה.
"אני לא מפסיקה ליצור ולהציג בתערוכות וכמובן להפוך את האמנות שלי לאמנות שימושית ולכלי טיפולי על ידי כך שיצרתי ערכת קלפים להעצמה – "אישה בזמן" – המבוססת על ציורי הנשים שלי וטקסטים שכתבתי וצרפתי לכל דמות בערכה. האומץ והרצון להיחשף הגיעו מתוך ההכרה באומנות שלי וברגע ששחררתי את המשוואה של "אמנית = לימודי אמנותי". החששות שבדרך נבעו מתוך הפחד להיחשף ולחשוף והפחד לא לקבל הכרה ראויה. לעשות את המעבר מהפרטי לציבורי דרש מאמץ."
צילום באדיבות תמי דוידסון
תמי מספרת ששנים היא לא הקדישה לאמנות מספיק זמן. העיסוק המבורך בבניית משפחה וקריירה, והעדר השקט והזמן הדרושים להתמסר לאמנות באופן טוטלי. מאז שפרשה לגמלאות האמנות ממלאה את כל זמנה והיא מצליחה להביא עצמה גם למעגלים המשפחתיים ממקום הרבה יותר מלא ושלם.
לשאלתי לגבי משבר הקורונה והסגרים שנכפו עלינו היא עונה:
"בימי הקורונה אני עסוקה ביצירה בווליום גבוה. רוב הזמן מוקדש לציור וכתיבה. הסגרים אפשרו לי זמן נטו לאמנות. כתיבה שמתייחסת לאירועי השעה, למקומו של האמן והאמנות בימים רגילים ובימים מאתגרים כמו אלה, הכל מנקודת מבט נשית מעצימה. רואה כרגע את ייעודי בלהגיע לקהלים ולשמש השראה בעשייה שלי ובתרומה להעצמת נשים בכל התחומים. ההנאה וההתרגשות מגיעים מהמגע שנוצר במעגלי נשים, בקבוצות ובסדנאות בהם באה לידי ביטוי היכולת לשקף מצבים, להבין לעומק גורמים מעכבים,לעשות תהליכים ולהגיע להישגים. הכל דרך כלי טיפולי הבנוי על אמנות. הנאה נוספת היא הצגת הציורים בתערוכות והתגובות הנפלאות שאני מקבלת."
אנו עוברים למטבח הבית, ותמי שואלת אם אכלתי כבר צהרים. עוד בטרם אענה לה, הסירים על הגז והשולחן ערוך. גילוי נאות – שנינו באנו מבית עיראקי.
אני שואל את תמי, מהו ההישג הכי בולט שלה, כשהיא מסתכלת לאחור.
"ההישג הגדול שלי הוא היכולת לרתום את כל הכישרונות, מסע וניסיון החיים שלי והצורך לעשות שינוי לידי יצירה הוליסטית כמו ספרי האחרון- מסע בזמן, דרך אישה, דרך אמן. יצירה שאני גאה בה מאוד. הטיפ שלי למתחילים הוא לשחרר את הפחד, ללכת עם האמת שלך ולהיעזר באנשים טובים בכל התחומים כדי להגשים את החלומות שלך. לא הכל אפשר לעשות לבד, תן אמון ואמץ חשיבה חיובית ותגיע. באמנות שלי לא נכנסת לסוגיות פוליטיות, לא מכניסה אלמנטים של רוע, הסתה ותחרות פרועה. אוהבת את הוויב החיובי ומשתדלת להעצים אותו דרך עשייתי".
רגע לפני סיום ופרידה, אני שואל אם יש משהו שאנשים לא יודעים עליה, ומהו חזונה לעתיד:
"אנשים רבים נוטים לפרש בישנות וצניעות שלי כ"התנשאות" היא אומרת, ומוסיפה – "הייתי רוצה לשנות רושם זה וככל שמעמיקים להכיר אותי ואת עבודתי משנים במהירות את הרושם והחיבור נעשה משמעותי ולפעמים משנה חיים. לעניין העתיד – החזון שלי לעשור הבא הוא להמשיך בעשייה, לשכלל את היכולות, להוסיף תחומי למידה ועניין, להגיע לקהלים ולחשוף עוד ועוד מהיצירות שלי".
אתר הסוכנות: www.womenspeakers.online
הוספת תגובה