אחד מן הצילומים שלכדו את עיני, הוא תיעוד הדרך המובילה מן השוק שמתחיל לא רחוק מן השכונה הראשונה מחוץ ליפו – נווה צדק, וממשיכה לבסוף עד לדרך המובילה צפונה אל הכרמל. בצילום נראים עצי שקמים לאורכה של אותה דרך. קשה שלא לראות כי אלה הם אותם שקמים הניצבים כפופים עץ עץ ומכאוביו, עד היום ברחוב המלך ג’ורג’ בתל אביב, בכביש המוליך על הדרך לכרמל, בין מה שיהפוך ל”שוק הכאארמל”, ולצפון הישן של תל אביב. בחיבור שבין רחוב המלך ג’ורג’, ולרחוב דיזנגוף, ניצבים עד היום אותם השקמים הנוטים על צידם, אך לאורך הדרך כבר לא נראים גמלים, ולא מסתופפים שועלים במבט חשדן, ולא ממהרים דורבנים, או תנים להסתתר מפני השמש היוקדת, אלא ניצב מבנה בטון פנטסטי בכל מובן, סליל כפול כמעין ד.נ.א ו ר.נ.א המלופפים זה בזה. המבנה המשונה הוא כידוע הדיזנגוף סנטר, הניצב על אדמות שניקנו מידי משפחת חינאווי היפואית, רכישה שהביאה לבסוף לרציחתו של האב. חלקים נוספים של אדמתו של חינאווי, הופקעו כנכסי נפקדים בשנות החמישים, לאחר שאותו פלג של משפחת חינאווי, הפכה את בני המשפחה לפליטים שנמלטו למצרים בעקבות מלחמת העצמאות.
דיזנגוף סנטר, אולי סמל מובהק לבועה המהווה את מדינת תל-אביב, ישב גלגולה הלפני אחרון של האדמה, על שטחי שכונת צריפונים עלובים של עולים, שכונת נורדיה, שנוסדה כאלתור עבור פליטים יהודים מיפו בעקבות מאורעות הדמים, אותה אינתיפאדה מוקדמת ומבשרת רעות, של שנת 1921, ובהמשך כמעברת עולים בשנות החמישים.
אבל תל אביב, כמו תל אביב, לא שקטה לרגע על שמריה, והיא תתכנן מחדש את עקירת צריפי העליבות, ותבקש להחליפם במיזם שאפתני, בראשית באמצעות “מעונות נורדיה”, ואולם התנגדות התושבים לעקירתם ולתשלומים נוספים בגין ההשבחה הזו, הביאה לבסוף לתוכנית שאפתנית יותר, שנחתמה ב 1965. אז החל מבצע עקירה נרחב, שהסתיים רק ב 1972, ואו אז החל מפעל הבניה השאפתני במימדיה של ישראל בשנות השבעים, ובאמצעות תוכנית של האדריכלים עליזה טולדו ויצחק ישר, פנו משפחות פילץ ופלאטו שרון שנותרו בעלי המתחם עד היום, והחלו בבניה. את התוצאה כולנו מכירים: פתיחתו של המתחם לקהל בשנת 1977, סימן עידן חדש בעיור הישראלי. הקומפלקס שזכה לשם דיזנגוף סנטר, זכה גם לביקורת כנגד השימוש בשם זר, להסבתו למתחם העברי – “לב דיזנגוף”, שאיש לא משתמש בו ולא זוכר אותו, ולתהפוכות רבות במהלך קיומו מימי שפל כלכלי של חנויות נטושות וסגורות, לשגשוג והמוני מבקרים, מימים של פיגועי תופת רצחניים לצידו ולימי קטנות של שגרה אפורה בלי חדשות מרעישות, של מדינת תל-אביב.
אבל תל-אביב, עיר שהיא בעצם רעיון, תמיד מצויה על התפר שבין החדש לישן, לעתים תוך הזלת דמעות תנין על הרס ערכים לשימור, תוך ניווט עקלקל בין הצורך לפתח את המרחב האורבני ולהיות חלוצה של ערכים אדריכליים, ותוך אזכורים שונים לעברו של המקום. המאבק הזה שבין קומפלקס הבטון שנותר עדיין מיזם אדריכלי יוצא דופן בייחודו, ולבין הצורך להזכיר את החולות ועצי השקמה של המלך ג’ורג’, ניכר גם בתערוכה נפלאה זו המפוזרת לאורכו של המתחם. משום, שהסנטר, כסמל של פיתוח עירוני, נושא עמו, כנראה את רגשות האשמה הללו, והפך ממקום של בטון מנוכר, למקום שמבקש לייצר מיזמים של קיימות, אקולוגיה, ושימור. ואכן, הגג שבו גינה הידרופונית לגידול ירקות, והמנהרות התת קרקעיות שבו משמשות כאזורי מחייה של עטלפים, ועתה, התערוכה הנוכחית, מתכתבים כל העת עם מיזמי קיימות ישראלים.
כך למשל, העבודה הקסומה על גג הסנטר, של האמנית רו [רות] בועזסון, מתרפקת על זכרון החולות ובעלי החיים בעידן שלפני הקמתה של תל אביב, עשוי מחול ובוץ, בדומה לבניה הילידית המקומית; העבודה “השלם החסר” של חגית כלימור מפיח בקירות הבטון נופים פראיים וחקלאיים; העבודה – “ריסטארט”, של תמר צידון-בלום מדמה ביצה ענקית על מצע של קנים, ופסל בתנועה מתמדת של שחר קושט מזהיר מפני התמוטטות מושבות הדבורים. על גג הסנטר, אגב, מצוי מיזם של כוורות דבורים אורבניות. גילוי נאות – הכותב משמש כחלק ממיזם “מגן דבורים” המבקש להציל נחילי דבורים מפני מרססים, ובעיקר מלמד את העירוניים לגדל דבורים במרחב האורבני, בעידן שבו האיום על מושבות הדבורים, הפך לסמל למשבר האקלימי והאקולוגי, שכן, התמוטטות מושבות הדבורים, עשויה להביא למשבר תזונתי אדיר נוכח היעדר היכולת לייצר האבקה לחלק ניכר מן המגוון המצוי על הצלחת שלנו.
מיצג הוידאו ארט של תום לאב מדמה שיטוט חופשי בחלל בינות לאשפת חלל המקיפה את כדור הארץ, יחד עם מוסיקה אלקטרונית טורדת מנוחה; עבודות אנימציה שונות מוקרנות בחללים.
מעצבת הטקסטיל תמר ניקס, עיצבה שני מצנחי ענק על תקרת המתחם ומזכירה לנו את השילוב שבין חופי רחצה, ולבין שלטון הרוח והרוחות במרחב; העבודה – “הארכיאולוגיה של העתיד” –של ירדן לוינזון מציגה חתך גיאולוגי שבו לצד שרידי טקסטיל מעובד וטחון עד דק, ננעצים איים של פלסטיק, העשויים מבקבוקים. שי עיד אלוני העמיד במתחם את עבודתו “עקבות של זיכרון” – העשוי מגזעי עץ שמצא בעיר, תוך שההתייחסות לעץ שזוכר, ובו כל טראומה מקבלת ביטוי בטבעות השנתיות או העונתיות שבו. העבודה “חמישים מעלות בצל” של שירה שטיין, מציגה משטחים הנראים כעור צרוב שמש ומלח, אך עשוי מקליפות דקלים. עבודתה של טל שטח, מנבאת באמצעות גרפיטי, חורבן תוצר עליית מפלס פני הים, בעיר השוכנת לה שאננה ולבטח אל החוף.
התערוכה הנפלאה שאצרה נאוה בני רבת ההשראה, מנגישה אמנות והתחבטות בערכי שימור במרחב הציבורי. קהל שלא נוהג לבקר בגלריות, נחשף עתה לעבודות מרשימות אלה ובאופן זה, הנגשת אומנות לכלל הציבור, היא מלאכת קודש. בקיצור, גם אם אין לכם קניות לעשות, וגם אם אתם לא חובבי קניונים, הביקור בתערוכה לאורך המתחם, הוא חוויה מעוררת ונוסטלגית כאחד. לכו לראות!
אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות’, כותב ומגיש סדרות הפודקאסט “משפט חוזר” ו”ישראל הראשונה” בתאגיד השידור “כאן”, ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה. ניתן להאזין לפודקאסטים, ב”כאן הסכתים” בקישוריות: https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-776284/ https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8222/
הוספת תגובה