תערוכת ציורים של הציירת רות נורמן

במשך שנה, ציירה רות נורמן 48 פרגמנטים מתוך שטיח פרסי שנארג במחוז כרמאן שבצפון איראן, השטיח הנדיר התגלה במקרה אצל פרנס חברתה.
״בפעם השנייה או השלישית כשהסתכלתי על השטיח חשתי כנפעמת השטיח הסתכל עלי חזרה ואני הבנתי שהוא מתאר אותי. הציורים בתערוכה והסיפורים שחלמתי עליהם אינם טקסטואליים אלה יותר כסיפורים של ציור״.

ליד כל ציור בתערוכה לא מופיעה כותרת כמקובל בתערוכות ציורים, האומנית חשה שהמילים בכותרות מייצרות תחושת סגירות והפרשנות הינה בעיני המתבונן.

נורמן, פירקה את השטיח החידתי במבטה ובודדה אותו לסצנות בהן דמויות אנושיות ובעלי חיים בהתרחשויות מעולמות אגדתיים. סצנה אחר סצנה עולות הדמויות מתוך השטיח ומכוננות מעמדים וסדרים חדשים: המקהלה, הכניסה לעיר, המפגש, נושא העגל, אויבים, גן עדן, פיתוי, שיבה, תענוגות, היפרדות, נדודים ומתנה.

לאחר השלמת מלאכת האיסוף וההיכרות עם אופני הציור של כל מקטע פנתה האמנית לפעולה ציור בטכניקה שפיתחה עם השנים: הנחת נוזל מחיקה מדולל על גיליונות נייר שחורים דחוסים.
היה לי נייר שחור וטיפקס, אז התחלתי לצייר, עם המברשת של הבקבוק. משהו בזה נורא שחרר אותי. אחר כך, כשמצאתי סטודיו, המשכתי עם זה. משהו בחומר הזה מאפשר לי לעשות הרבה דרמה, כי הוא נורא מחזיר אור, הנייר מאוד אוהב את הטיפקס".
בציורים שבתערוכה פיזור הדמויות במרחב דמיוני עשויות מנגיעות בודדות אך דרמטיות של צבע לבן, יוצרות ספק עננים, ספק עשן, ולעתים – אורות של עיר או של כפר במרחק.

במוקד כל סיפור מצויה דמותה של תמה, הילדה שמציצה על עולם הציורים, שהופכת מילדה לנערה ומגוללת את סיפורה. מהרגע שתמה הציצה ידעה נורמן לאן היא לוקחת את הסצנות שמתחברות לעולם הפנימי שלה לצמתים ולזכרונות שנצרבו אצלה בראש.

״בגיל 50 התחלתי את דרכי כציירת, האסכולות הבריחו אותי בעבר. הגעתי לעולם האומנות בצורה נקייה , בוגרת, בהבנה שזו אני. גויה, ורמברנדט הינם כמשפיעים פנימיים על יצירותי.ההרפתקאה שלי היא בציור של לבן על שחור כשאני משתמשת במכחול סיני כדי לייצר אקראיות השחור סוגר והלבן פותח.״

בימים אלה, ועד תחילת אוקטובר, תוכלו לראות כמה מעבודותיה של נורמן בבית האמנים בירושלים
אוצר התערוכה: מידד אליהו