הגלריה בתל אביב:
היה זה אחד מימי השישי הכי חמים ולחים שחשתי על גופי בעשור האחרון. תל אביב סואנת, מהבילה, אך שוקקת חיים. הבנתי שאנו בעיצומו של החופש הגדול. ילדיי גדלו וממילא היו רוב הזמן בבית בשנה האחרונה, עקב הקורונה, כך שקצת איבדתי את התחושה הישנה של "מי ישמור על הילדים באוגוסט?"
הגעתי לגלריית "משרד תל אביב" התוססת באנשי רוח ויצירה שהגיעו להנות מיצירותיה של האומנית מיכל זכאי.
התיישבתי ליד שולחן קטנטן, מול האומנית תכולת העיניים. התנתקתי מכל הרעש מסביבה בגלריה והתבוננתי בעיניה הנוצצות. ממש לידה ישבה נכדתה הקטנה. כמוה, גם אני הקשבתי במלוא תשומת הלב לסיפורה.
קצת על מיכל:
נולדה ב- 1950, בקיבוץ שמיר, למרגלות רמת הגולן. הוריה הגיעו מרומניה והיו מחלוצי הקיבוץ, שהיה יישוב ספר סמוך לגבול עם סוריה. באותם זמנים, היה זה איזור שספג המון הפגזות. כיום מיכל היא אומנית מעל 9 שנים וסבתא לנכדות.
מיכל אומנית מציירת בשמן, גואש, דיו, מים יוצרת קומפוזיציות הבנויות כקולאז'. לדבריה : "זוהי תערוכה ייחודית, העוסקת בנושא חיבוק ראשון בראשית החיים. זה העסיק אותי המון שנים והחלטתי לגעת בנושא".
בילדותה בקיבוץ היה נהוג להפריד בין הילדים להורים. הילדים גדלו בלינה משותפת בבית הילדים וזה יצר נתק מהחיבוק של ההורים. התחושה של חוסר בקירבת ההורים, גרמה לה לחוויה רגשית, עוצמתית שעיצבה אותה כאדם וכאמנית.
חיבוק ראשון והקורונה:
בשנה וחצי האחרונה נוספה גם חוויית הבידוד עקב מגפת הקורונה. אסור היה להתחבק עם משפחתה ונכדותיה מחשש להידבקות. במהלך העזרה עם נכדותיה, מיכל נפגשה בפעם הראשונה בחיבוק והליטוף המקרב, שאותו לא זכתה לקבל בבית ילדותה. אל חוויות אלה, הצטרפה ההכרות עם עמותת "חיבוק ראשון" העוסקת בתמיכה בתינוקות, שננטשים מיום היוולדם, על ידי הוריהם, בבית החולים.
חיבוקים, הם חוט השני בכל חוויות חייה, אשר יצרו אצלה דימויים וריגושים אותנטיים מילדותה. התערוכה מתחברת גם לקורונה ולאקטואליה העוסקת בחשיבות של האחר וערך הנתינה, דרך הציורים, קולאז'ים וחצי אבסטרקט.
איך את מרגישה עכשיו, כשהעלת את זיכרונותייך בתוך היצירות?
"מלהיב, מספק. אני שמחה להביא את הנושא החשוב לבמה וליצור את איכות החיבוק, משמעותו והשפעתו גם בתוך העתיד ולבטא את חווית העולם והשפע שבו אנו חיים".
הוספת תגובה