צחקתם כי מישהו הצחיק אתכם. עבור האומן העומד על הבמה, משמעות הצחוק של הקהל היא אחרת לגמרי. קהל צוחק משמעו עבור האומן כי המסר עבר, המשימה בוצעה בהצלחה. האומן רצה להצחיק, ואם הקהל צוחק, זהו הסימן עבור האומן שהמטרה שלו הושגה. הצחוק של הקהל הוא לא רק פידבק שהאומן מקבל אלא גם הכרת תודה על עבודתו של האומן העולה על הבמה.
עבודתו של הקומיקאי מצריכה ריכוז רב גם כאשר בקהל יש הסחות דעת לא מעטות. בעידן השימוש בטלפון הנייד זו הפכה להיות משימה קשה אף יותר. הקהל מגיע עם טרדות היום ואמור לנסות להשתחרר לשעה קלה מהמחשבות שליוו אותו לפני שהגיע למופע. האומן מצדו חייב לשמור על הקהל בפוקוס, לעניין ולהצחיק אותו. זו עבודה לא פשוטה. לכן, כאשר מגיע הצחוק של הקהל, האומן חש תחושת הקלה ויודע שהמשימה הושגה והקהל מוקיר לו תודה. משחק הפינג פונג הזה בין הקהל לאומן הוא מהותו של כל מופע סטנדאפ. האומן "מוסר" בדיחה, הקהל אמור "לתפוס" הזמן, והתוצאה היא צחוק. וכך חוזר חלילה. כן, לפעמים יש גם פספוסים. גם עם זה אמור הקומיקאי להתמודד, להבין היכן הייתה הבעיה, להתרכז "ולמסור" מחדש. בדיוק כמו ספורטאי שלא מוותר לאחר הכישלון הראשון, כך גם אומן לא אמור לוותר אם ה"מסירה" התפספסה. אם יישאר נאמן לעצמו, יוכל להצליח בהמשך.
מרצים, אומנים ובמיוחד קומיקאים העומדים על במה שנים רבות מכירים את ה"משחק" הזה כל כך טוב עד כי הוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מהם, ממש חלק מהאישיות שלהם. אבל השגרה הזו עלולה להיות גם מסוכנת. מדוע? מאחר ואנו לומדים להתרגל גם לצחוק של הקהל ובעיקר להכרת התודה המתלווה לו. אומן שיבין הצחוק הזה והכרת התודה אינם מובנים מאליהם יוכל להמשיך להופיע ולהצחיק. הקהל יודע וחש מתי האומן מעריך את הכרת התודה שלו. לא פעם הקהל מגיע גם לאחר המופע , נשאר לצד אולם התיאטרון ומחכה לאומן שיצא ואז יוכל לומר לו תודה באופן אישי. לא פעם אני נשאלת על ידי קולגות מדוע אינני נעלמת בתום המופע ורצה אל מאחורי הקלעים. אני נשארת על הבמה והקהל מעריך את זה. אנשים ניגשים, אומרים מילה טובה ומפרגנים. בכל פעם זה מרגש מחדש. אין דומה לרגע שבו אני רואה את הקהל נרגש ונפעם לאחר המופע. כמות האהבה היא עצומה. לא פעם אנשים עומדים ליד אולם התיאטרון אבל לא זוכים לראות את האומן שבינתיים חמק מיציאה אחרת. נכון, זה מתיש ערב ערב לעמוד ולשוחח עם אנשים, להצטלם ולהתחבק. אבל זה חלק מהעבודה וזו גם ההזדמנות שלנו האומנים לומר תודה אישית לקהל שהגיע במיוחד, התלבש, קנה כרטיס, שילם חניה, שינה את יומו, וכל זאת בכדי לראות אותנו. זה לא מובן מאליו.
כשביקרתי בלונדון, נסעתי עם ילדיי למספר מחזות זמר. מדובר במופעים עם הפקות מטורפות בסדר גודל שאיננו מכירים בארץ. ההצגות מועלות ערב ערב וקהל של מאות אנשים מגיע מכל העולם. למרבה ההפתעה ראיתי אנשים ניגשים אל הסדרנים ושואלים היכן ניתן לפגוש את השחקנים. שאלה כזו בארץ לא הייתה זוכה למענה. בלונדון, לא רק שהסדרנים לא הודפים את הקהל, הם אפילו מכוונים אותם לנקודת היציאה של השחקנים. ואז הקסם מתרחש. השחקנים יודעים שהקהל מחכה. ללא שמירה או הקפדה יתרה, כוכבים בסדר גודל בינלאומי יוצאים החוצה, כאחד האדם, משוחחים עם הקהל, מצטלמים ומפתחים שיחה. ערב, ערב. בחלק ממחזות הזמר ראינו אפילו שהשחקנים עצמם מצפים לקהל. הקהל מוקיר תודה והשחקנים מעניקים לעצמם הזדמנות נהדרת לומר תודה. מניסיון, זהו "הדלק" וה"מנוע" שלנו להמשיך. הכרת התודה הדדית. כשתהליך זה יהפוך למובן מאליו מדובר בסוג של דעיכה שתבוא לידי ביטוי גם על הבמה והקהל יחוש בזה. כשאנחנו מורגלים לומר תודה ולא רק על הבמה, הקסם ימשיך להתרחש. לעיתים אנחנו שוכחים לומר תודה לא רק על הבמה, אלא גם בחיי היום יום. למה זה קורה? אמירת תודה היא רגע בו אנחנו מניחים בצד את האגו שלנו ומפנים מקום לפרטנר שלנו. אדם שעומד על במה מורגל להיות במרכז אולם חייב לדעת גם לפנות מקום, וכן, גם לומר תודה. שום דבר לא מובן מאליו.
לא מזמן צפיתי בתוכנית טלוויזיה. לתוכנית הוזמנה קומיקאית ידועה, אומנית ותיקה וקומיקאית מחוננת. כידוע לכם, זמן שידור הוא זמן יקר, וראיון הנמשך כחמש דקות למשל, נחשב ראיון שבו הוקדש זמן רק למרואיין. באותה תוכנית הוזמן מומחה שאיתר את הסיפור המשפחתי של הקומיקאית, כולל עדויות, תמונות, סיפור הכולל תחקיר עומק על בני משפחתה. ניכר כי הושקעה עבודה רבה, ואותו מומחה אף למד את הסיפור לפרטי פרטים ותוכנית הטלוויזיה הקדישה לכך למעלה מעשרים דקות(!). הקומיקאית שיתפה פעולה, שאלה שאלות ואף קיבלה את אלבום התמונות המושקע. רק דבר אחד חסר. היא שכחה לומר תודה לאותו מומחה בשידור על ההשקעה הניכרת. היא המשיכה לדבר על עצמה, על הקשר עם המשפחה, התייחסה לתמונות, אבל לא אמרה תודה. אין לי ספק לי שמאחורי הקלעים היא הודתה לאותו מומחה אולם בשידור זה היה מאוד בולט, חסרונה של אמירת התודה. הדבר צרם לי דווקא בשל הרגישות שלנו האומנים לאותה הכרת תודה. בעוד שהפוקוס היה על השחקנית, אני התבוננתי על המומחה והיה ברור לי שהוא מצפה לאיזשהו הכרת תודה. מי שבסופו של דבר הודה לו היה המנחה.
מה קרה פה בעצם? יתכן שהשחקנית הייתה נרגשת מעצם החוויה המרגשת. היכולת שלנו השחקנים לבודד את הרגשות שלנו על הבמה ולהגיש טקסט היא משימה מורכבת. הכרת תודה ברגע הנכון היא חלק מהמורכבות הזו. לעיתים כל מה שצריך לעשות זה לחוות את הרגע, לחייך ולא לשכוח לומר תודה.
ענת אביעד, שחקנית וקומיקאית
הוספת תגובה