התערוכה, המוצגת בקניון אופנתי בתל אביב, מביאה לקדמת הבמה את סיפורן של החטופות ששבו מהשבי. שרון בק, צלמת בינלאומית שבנתה את הקריירה שלה בעיקר בברלין, מתעדת את הנשים הללו דרך עדשת המצלמה שלה. לצד הצילומים המרגשים, מוצגים טקסטים אישיים שכתבה בק, המעניקים הצצה נוספת לסיפורי החיים מאחורי התמונות. אילנה קליין, אוצרת התערוכה, בחרה להציג את העבודות בלב ליבו של מרכז קניות הומה אדם.
בחירה זו של מיקום התערוכה מדגישה את הניגוד המורכב בין שגרת החיים הנמשכת לבין המציאות הקשה של אלו שעדיין מוחזקים בשבי. התערוכה מזמינה את הצופים להתבונן ולהרהר על משמעות החופש והשבי בתוך מרחב של צרכנות יומיומית.
התרגשתי מאוד להגיע לתערוכה ולפגוש את כל יקרינו החטופים אשר הגיעו לספר לנו את ליבם ונפשם דרך תערוכה יפה ונוגה זו של בק. לתערוכה הצטלמו כ-20 נשים חזקות ומעוררות השראה שהפכו לסמל מפרוץ המלחמה. דרך צילומיה המעולים של בק חשתי בעוצמה איך כל פרט קטן בתמונה מצליח לשבור אותי ולבנות אותי מחדש.
כשנכנסתי לתערוכה נעמדתי מול צילומה של חיילת שלובת כפות ידיים כאשר פרפר יושב על אצבעה בשלווה. שמו של הצילום הוא "סימנים קטנים בדרך". זוהי התצפיתנית אורי מגדיש שנחטפה מבסיס נחל עוז והייתה הראשונה שחולצה ע"י כוחות צה"ל. בזמן שהייתה שבויה מגדיש ראתה סימן בדמות פרפר שבאותו רגע סימן לה ששחרורה קרב.
בצילום "להקיף בפרחים" מצולמת מישל רוקביצין, חיילת מבסיס כיסופים. במרכז הפריים דמות מוארת, לבושה חולצת Levi's לבנה, נראית כמו מלאך, עדינה ויפה ממש כמו זרי הפרחים שמקיפים אותה. היא נראית כה שמימית, בין הפרחים הצבעוניים הארציים שמקיפים אותה. לפני השבעה באוקטובר מישל הייתה דוגמנית. במהלך אותו הטבח מישל ספגה מספר כדורי מתכת בראשה, בזרועותיה וברגליה, אירוע אשר הותירה משותקת וחסרת עין אחת, על כן היא הפצועה הקשה ביותר אשר שרדה את אותו בוקר שחור של ה – 7.10. היא הצליחה להינצל כאשר הסתתרה מן המחבלים בין הגופות. כעת אומץ ליבה של מישל שייך לכולנו דרך עיניה המביטות בנו.
בצילום "בלתי מכונה" מצולמת דנה סילברמן, אחותה של שירי ביבס שנחטפה ב-7 באוקוטובר יחד עם שני בניה, כפיר (בן 9 חודשים) ואריאל (בן 4 לעזה) , ירדן בעלה נחטף מוקדם יותר ע"י מחבלי חמאס. האופן שבו בק חושפת את דמותה של סילברמן אל מול המצלמה, ריגשה אותי מאוד. סילברמן יושבת על כסא בחצר הבית של אחותה ומשפחתה השבויה בעזה. היא יושבת לבדה בין פיסות החיים האחרונות שנותרו לאחר האסון הטראגי שפקד אותם. חשתי בעוצמה את מבטה, היא מסתכלת ולא מאמינה ומותירה אותנו המביטים בה חסרי אונים.
גלי סגל ובן זוגה הכדורגלן בן בנימין נפצעו קשה במיגונית ברעים. בעודם בורחים מן המחבלים איבדו בהתאמה את רגלם הימנית. בצילום זה סגל מודדת את שמלת הכלה בין הבובות ודרך שסע נחשפת הפרוטזה שמחוברת לרגלה. דימוי זה מסמל את ניצחונם של בני הזוג אשר הצליחו להישאר בחיים. סגל לא הופכת להיות בובה של אף אחד ומעניקה לנו המון תקווה. שם הצילום הוא "ישראל כלה יפהפייה" אשר מדמה את סגל לישראל, אמנם פצועה, אך אף פעם לא נשברת.
שי לי עטרי איבדה את בעלה במהלך הטבח. היא הסתתרה במשך 27 שעות עם בתה התינוקת ללא אוכל ומים. הצילום "שייה" מסמל את הקשר החזק בן אם ובת. שי לי מסבירה לבתה שהיא נתנה לה את הכח להשאר בחיים כדי להגן עליה. היא מבטיחה לה שהיא עוד תספר לה על אביה.
בצילום" אינה נוכחת" מתועדת מיאה ליימברג עומדת בכיתתה הריקה ואוחזת בכלבתה. הצילום מדמה את תחושותיה של ליימברג במהלך השבי אשר במהלכו לא עזבה לרגע את כלבתה בלה ודמיינה כמה חבריה לכיתה מחכים ודואגים לה. אני זוכרת את התדהמה שהכתה בי כשגיליתי שילדה בת 17 שבויה בידי מחבלים וחווה דברים בלתי ניתנים לעיכול. דרך הדימוי חשתי את הגעגוע הביתה, הפחד, הבדידות, ההורים והחברים שמחכים לה בבית, את כל החיים שמחכים לה.
בצילום "יחד" מוצגות לאה ינאי ואחותה מורן סטלה ינאי ששוחררה משבי חמאס לאחר 54 ימים. בק מצלמת אותן מחובקות, עוטפות זו את זו ונהפכות לאחד. מורן נאחזת בלאה שמעליה ולאה נאחזת במורן, הן נתלות זו בזו. למרות החושך המקיף אותן, זרועותיהן וכפות ידיהן הצמודות והמתארכות מדמות אינסופיות. מורן וסטלה הן האור והחיים.
בצילום "איתך" מצולמת עדי מרציאנו, אמה של נועה מרציאנו ז"ל, התצפיתנית בת ה- 19 שנחטפה לעזה ונרצחה בשבי. המשפט האחרון שאמרה עדי מרציאנו לאמה היה "אני חייבת לנתק אמא, אני חייבת להיות בשקט" ומאז אמה עדי מתמודדת עם הכאב העצום שבלכתה. זאת הפעם האחרונה שעדי שמעה את בתה נועה. עדי מספרת על יומן ששייך לנועה דרכו היא מגלה עליה דברים שלא ידעה עליה כשהייתה בחיים. היא שואבת ממנו את כוחה ומחייה באמצעותו את בתה בכל פעם מחדש. בק מצלמת את עדי כשעיניה סגורות, היא נראית מותשת ובו בעת נטענת מחדש, עיניה סגורות אך פניה זוהרות בנקודות של אור, פיה פתוח, היא נושמת את נועה, היא מדמיינת אותה דרך מילותיה הכתובת, נועה לא מתה, היא חיה איתה לנצח.
אני כותבת את כתבה זו בדמעות. הדמעות שמציפות אותי מגיעות ישר מהבטן כאילו זה קרה לי, הכאב כל כך חד ואמתי. אני מסתכלת עליהן ואני מעריצה אותן דרך הכאב של כל אחת מעשרים הנשים שתועדו ע"י בק. נשים אלו לא מפחדות לדבר על הכאב, לספר אותו לעולם וללמד אותנו כמה אנחנו חזקים וכמה לפעמים אנחנו בני מזל ולא מעריכים את החיים. בק מצליחה להפוך את כל אחת מהנשים שצילמה לסמל של נשגבות ולאחד בין החיים ובין המוות, כמו אלות נצחיות.
אופליה רויטמן– נחטפה מביתה בקיבוץ ניר עוז ושוחררה כעבור 52 ימים. האחיין שלה, שדרן משחקי כדורגל בארגנטינה, קרא במשחקים לשחרור החטופים.
לסיכום: התערוכה שואפת לתת פנים לקולן של הנשים. נשים שנאנסו ונרצחו באכזריות ואימהות שנשארו ללא ילדיהן, מוצגות לצד הסמל העוצמתי של החוסן הטבעי של הנשים – הכוח והתקווה לעתיד.
מאת אלינור ווולנרמן צלמת
התערוכה פתוחה לקהל עד 21.07.24 ברחבת קומת המסחר התחתונה
קניון TLV חשמונאים – קרליבך ת"א
הוספת תגובה