אומרים שניגודים נמשכים זה לזה, אני מוצאת אותם בשיריה של איריס כליף. מילים המדברות בצבעים, וצבעים המדברים ציורים בפיסות חיים. הצבע הראשון שהעיניים פוגשות הוא הצבע השחור של הלילה המשמש כרקע לשירים רבים מתוך הספר, מאוד דומיננטי. לעתים משמש כמסך או כרקע לשירים רבים. בספרות המיתולוגית נתפס הצבע השחור כצבע בעייתי – הוא בולע את כל האור ולא מוציא כלום. לעומתו הצבע הלבן מחזיר את כל האור בחזרה. ניגודים נמשכים זה לזה השחור והלבן מנהלים בספר הזה ריקוד טנגו צמוד מאוד.
כידוע בחושך יש שליטה של שדים והחושך הוא משל לשטן למעשים רעים ולחטאים, היום והאור הם הצבע הלבן, נוצר מכך שהוא מקבל אור ומחזיר את כל האור בחזרה – זה כמו צדיק שהוא מאיר לעולם במעשיו הטובים. אי אפשר להתייחס רק במישור הגלוי לריקוד הצבעים, צריך לרדת לעומקם של סמלים ולהבין את ריקוד האור וריקוד הקדושה במישור הסמוי. בחרתי להתמקד בשבעה שירים שלוקחים את הקורא בהם למסע מרתק. מסע בו, מתוך מצב היולי, בראשיתי נולדת התפעמות הרוח. התפעמות של לידת שירה המאירה את עולמה של הדוברת כ"יש מאין".
בשיר "ירח אל ", הצבע השחור משמש רקע לשיר המאיר במילותיו את הירח יציר האל. שחור ולבן מדברים אלינו בשפת הצבעים ומזמינים אותנו לריקוד טנגו משולהב בצבעי שירה.
ירח עולה לשמים רק בדמדומי ערב "בְּדִמְדּוּמֵי קָדָשֶׁיךָ", לפעמים אנחנו פוגשים אותו מאיר את "הַלַּיִל חֲרוּג אֲהָבִים בַּעֲנֹג הַחֹשֶׁךְ" בארבע בבוקר כשהוא מסיים את תפקידו הלילי להאיר את הארץ " בַּעֲפַר הָאָנוֹמַלְיָה" ("ירח אל" עמ' 13).
הלילה וצבעו השחור לא מאיימים על רוח הנבואה השורה בכתיבתה של המשוררת כליף. בלילה נכתבים פסוקי שירה מתוך אש בערה פנימית. ואיך יודעים שפעימות השירה נולדות? התפילה נאמרת בסוף הלילה כשהתפילה מחוללת מריקוד הנשמה." גּוֹדֶדֶת עִשְּׂבֵי הַשֶּׁמֶשׁ //בְּקוֹל הַלֵּב מַגִּירָה אֶל הָאֵשׁ הַצּוֹנֶפֶת" צבע שחור וצבעים אדום וצהוב משתלטים על הלילה ויוצרים לידה של מילים. בתחילה הצבע השחור רוקד לבדו עם עצמו ובאשמורת הלילה יוצאים במחול פניני שירה מעומק הנשמה, חוברים לשירים שיש בהם הפרייה רוחנית של בערה חיובית. השיר נקרא "אגם נעוריי"(עמ' 20) והוא מזכיר את מי השפיר המדומים לאגם נעורים. המים הנמצאים בגוף הדוברת מתארים בטן הריונית וצימאון גדול להיבקע החוצה אל שחר עולה ואל שמש המתערבבת בעשביה עם אש החיים הצונפת.
קול הלב מובע בלילה ומשדר לסביבה איזון ורוחניות הדוברת בשיר "שָׁטָה בִּירֵחֵי שָׁמַיִם // בְּחַלּוֹן הָאֲדָמָה כמו מצלמת בפסוקי שירה את השיוט בגרמי השמים ממעל ואת כְחַל הָרְגָבִים // יוּבַל גּוּפִי// יְרֻקַּת עֵינַיִם", הרגבים צבעם חום כחל, נשים ערביות מציירות עיניהן בכחל זה צבע שחור-כחול המסמל שמירה מעין הרע, גלימתו של הכהן הגדול הייתה בצבעי כחל ותכלת המשרים על המתבונן בו מעין קדושה ויראת שמים. יובל גופי- שקיפות המים, העיניים הירוקות צבען כאזמרגד ויש להן יכולות ריפוי וצמיחה. הן מהדהדות בכל הספר במישור הגלוי והסמוי טוהר, ניקיון פנימי ואמת. העיניים הן ראי הנשמה. מחזקות יכולות ניבוי וראייה על-חושית. העיניים הירוקות של הדוברת מובילות את הקורא להתבוננות עמוקה במסעה ובמסעו שלו. ההתבוננות הזאת מלווה בתהליכי שחזור (חזרה חווייתית אחורה לתקופות קודמות בחיים אלה או לגלגולים אחרים).
מה שמעניין בשיר הזה אינם רק הצבעים אלא "אגם נעוריי", שיש ערבוביה של יצירה, מים ואש חוברים יחדיו ללידת שיר. דמעות הגוף מתמזגות עם דמעות השמים ומנקות את גוף הארץ, העולם או גוף הדוברת. הדמעות מכל הכיוונים יוצרות מקווה טהרה להולדת היצירה.
ריקוד הצבעים מחייך אל הבוקר המתמתח " הַבֹּקֶר // מְרַקֵּד לַשָּׁקֵט // חֹרֶף נוֹטֵעַ אַהֲבָה // חֳשָׁכִים מַצִּיתִים עֵינֶיךָ// וְהַיָּם מְנַחֵם צִלְּךָ בְּרוּחִי // מְלַטֵּף לְחוֹל הַזְּמַן הַנּוֹדֵד בְּגוּפִי // חֲלוֹם יָרֵחַ" ("הערב מאדים" עמ' 27).
בקבלה היהודית לצבעים המופיעים בשירי הספר בכלל ובשירים שבחרתי בפרט יש משמעות עמוקה מאוד, זה השיר השלישי שכותרתו מספרת סיפור "ערב מאדים" לכאורה, ערב הנפרד משמש ביום שגווע לאיטו. צבעי הערב בשעות הערביים הם אדום, כתום, צהוב וסגול. ההשתקפות של הצבעים האלה מהאופק בים, מהממת בגווני הזהב שלה.
הצבעים בספר הם תמרורי השבילים, בהם נעצרתי כדי לחשוב אחרת. האדם מורכב מעשר ספירות שמחולקות בשלושה חלקים: הגבר והאישה שהם זיווג הם אדם אחד שלם. האישה שייכת לצד שמאל שהם כל ספירות הגבורה. האיש שייך לצד ימין שהם כל ספירות החסד והשילוב ביניהם נקרא חיבור. כמו חיבור היקום לארץ שבולט מאוד בספר הזה. הצבע הכחול מזוהה עם האיש.
בספר יש פנייה של דוברת לנמען קדוש, אולי לבורא העולם, שנתן לה מתת משמים להלך בין זמנים, לברוא רקיעים ועולמות בכתיבתה שממצב של כאוס היא יוצרת פניני שירה. האיש הוא חסד המזוהה עם הצבע הכחול, האישה היא דין המזוהה עם הצבע האדום והחיבור ביניהם נקרא תפארת המזוהה עם הצבע הצהוב. מפתח הצבעים בספר הזה מבליט שהכחול שייך למשפחת הצבעים הקרים והאדום שייך למשפחת הצבעים החמים, הצהוב מאוזן ושייך גם לכאן וגם לשם.
הערב מאדים בצבעי אש. איש ואישה מורכבים מהמילה אש ויש רמז ארוטי בכותרת להזדווגות בין איש ואישה.
"חֳשָׁכִים מַצִּיתִים עֵינֶיךָ// וְהַיָּם מְנַחֵם צִלְּךָ בְּרוּחִי // מְלַטֵּף לְחוֹל הַזְּמַן הַנּוֹדֵד בְּגוּפִי // חֲלוֹם יָרֵחַ" הדימויים היפים האלה מבליטים את מוטיב האהבה המתפתח בכל שירי הספר, פעם לבורא עולם המושיע בצוקות ושבר ופעם לאהוב בשר ודם. הים מדומה לפתיין פעם מנחם ופעם בולעני. פעם מחזר נלהב ופעם אובססיבי וקטלני. הים מסמל אינסופיות כמו האהבה.
המוטיב השני המתפתח הוא מוטיב המים "בְּמַלְקוֹשׁ הַלַּיִל גּוֹלֶשֶׁת לֶהָבָתִי // בּוֹעֶרֶת טַלְלֵי שְׁתִיקוֹתֶיךָ// עֵירֻמָּה אָנֹכִי תּוֹפֶפֶת נְצָחִים בְּרוּחַ צְלָלֶיךָ // הַחוֹרְטִים אַהֲבָה בְּטֶבַע רַחֲמַי.//ּבְיַבֶּשֶׁת עֵינֶיךָ כּוֹרַעַת בְּרָקִים // מְפוֹרֶרֶת מַכְּתוּבִּים הַשּׁוֹקְעִים // אוֹרִי אֶל הַשָּׁמַיִם"(גן האלוהים" עמ' 31) מים ובערה. מה יכול לכבות אהבה? רק מים יכולים לחמם ולקרר, לקרב ולהרחיק. שימו לב לחיבור העיניים עם הברקים. הניצוץ שמופיע בעיניים דומה לניצוץ הצילומי של השמים שמופיע כהתראה לפני בואו של הרעם. אהבתי מאוד את הדימוי הזה "ּבְיַבֶּשֶׁת עֵינֶיךָ כּוֹרַעַת בְּרָקִים // מְפוֹרֶרֶת מַכְּתוּבִּים הַשּׁוֹקְעִים // אוֹרִי אֶל הַשָּׁמַיִם", השפה הייחודית של כליף מדברת בשני היבטים. היבט פיזי המצייר ציור מהחיים הזוגיים, אפשר לגעת בהם ומהחיים השמימיים שאי אפשר לגעת בהם. כמו בסיפור גן עדן המקראי ומעץ הדעת טוב ורע אל תגעו (בראשית ב,י"ז). "יבשת עיניך "הארץ מדומה לאישה שמוצאת יציבות בעיני הנמען שיכול להיות האהוב המושג והבלתי מושג. צבעי היבשה הם חום וירוק המשרים חמימות יציבה "כּוֹרַעַת בְּרָקִים" פעולת הכריעה האם מכוונת לארץ הכורעת בניצוצות בוהקים של ברקים? ציור מופלא שמתפרש בשקיפות האורות המהבהבים גם כלפי אישה אל אהובה. ציור ערטילאי גבוה השומר על איזון זוגי עמוק של אמונה בבורא העולם.
ניסיתי להבין את הצירופים האלה "מְפוֹרֶרֶת מַכְּתוּבִּים הַשּׁוֹקְעִים // אוֹרִי אֶל הַשָּׁמַיִם" פעולת הפירור קשורה בפעולות של ידיים. יש ידיים המפוררות לחם לפירורים ויש ידיים המפוררות אבן במים. הפעולה הזאת נוגעת ב"מַכְּתוּבִּים הַשּׁוֹקְעִים". "מכתוב" בערבית הוא גורל. אי אפשר לפורר גורל, גם לא ניתן לשנות. המילה הזאת מכתובים מיד עוררה בי את הסיפור על ארבעה שקראו בזוהר, הספר הקדוש נכנסו לפרדס, ארבעה חכמים גדולים מחכמי ישראל נכנסו לעסוק בתורת הסוד, ורק אחד מהם נכנס בשלום ויצא בשלום. באשר לאחרים – אחד מת, אחד נטרפה דעתו, והרביעי, אלישע בן אבויה, הנקרא מאז אירוע זה "אחר", "קיצץ בנטיעות", כלומר הפך לכופר בעיקרי האמונה היהודית. רק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום (תלמוד בבלי, חגיגה יד ע"ב).
יש פסוקי שירה בספר הזה, שגם עם הצבעוניות נראית בהם לעין, עדיף להביא פירוש אחד ולא כמה מתוך העניין הזה, הספר "בת אלוהים" נבירה וחיפוש בו, היא כמו קריאה בספר הזוהר. ופעם אמר לי מלומד חכם, כשעולים בך רעיונות שמביאים לפרשנות עמוקה, תשאירי מקום לאחרים שיודעים כמוך את רזי המילים ותנועתן. הפנמתי., כי כל הספר עוסק בתורת השיר. איך נברא בסוד החיים בסוד האלוהות?
הצבעים כמו המילים נבראו מתוך הכאוס של בריאת העולם. "וּבְגַן אֱלֹהִים // פּוֹעֶרֶת הָאֲדָמָה מְחוֹלוֹת גּוּפִי"(בגן אלוהים עמ' 31) דמיינתי בעיניי איך אני לוקחת את הדימוי היפהפה הזה, אל כן הציור ומציירת את פעירת האדמה, את הרגבים הרוקדים בה מתוך ניגון הנשמה. סמל האדמה הפעורה מופיע בתרבויות עולם ותמיד האדמה מדומה לאישה. בתרבות הפרסית האדמה פותחת רחמה ונובטים ממנה צמחים, פרחים ועצים, היא גם סוגרת רחמה אחרי שתמו מסעות בני האדם. היא אוהבת את המים יותר, הם נותנים בה חיים. היא שונאת את הדם המחלחל בה וזועק אל בורא העולם, כי חייו נקטפו ממנו בהפתעה.
לפי הפילוסופיה הסינית, מדובר בחמישה אופנים בהם בא לידי ביטוי הצ'י. חמשת היסודות משלימים זה את זה, ומייצגים את האפשרויות הקיימות בטבע, באופי האדם, וביקום. המושג חמשת היסודות הוא המשך של תיאוריית היין-יאנג. הסינים חשבו שכל הקיים בטבע נשלט או מושפע ממצב הקשר ה"אנרגטי" בין השמים והארץ – עולם הדומם, עולם הצומח, עולם החי והאדם. לפי הפילוסופיה הזו, חמשת היסודות מהם בנוי מעגל החיים הם: אש, מים, עץ, מתכת, ואדמה. כל יסוד בונה ומזין את הבא אחריו. בלשון ציורית ניתן לתאר את המעגל כך: המים מצמיחים עץ, העץ הוא חומר גלם ליצירת אש, האש יוצרת אפר ואדמה, בעמקי האדמה נוצרת מתכת, המתכת בעמקי האדמה מחזיקה את מי התהום להמשך צמיחת העץ, וחוזר חלילה.
בקבלה היהודית מחזורית ספירלית יש לחיים ולמוות. האדמה היא רצפת העולם. ממנה נולדים חיים. הקשר בין אדם לאדמה מופיע בבריאת העולם "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים". לפי הפסוק הזה, אפשר ללמוד שהאדם בא מהאדמה והוא צריך לשמור עליה, לטפח אותה ,לדשן אותה לתת לה מים, כי ממנה תצמח תבואתו והוא יוכל לפרנס בה את בני ביתו. בניגוד להיום על האדמה שוטח אדם כמויות אדירות של בטון וחונק אותה לאט- לאט כדי לבנות מעליה בנייני קופסאות למגורים. רק חקלאים יודעים את שירת האדמה, כשהם הופכים ברגביה, מאווררים אותם בשמש ובדשן שומעים את לחן האדמה.
ובשיר אחר הצירופים הלשוניים מעידים על יופי ברואי מקורי שלא ניתן לחיקוי "חוֹלֵט הַלַּיְלָה בִּגְלוּמַת הַמִּדְבָּר //לִרְסִיסֵי הַחֹשֶׁךְ..// בְּמִגְבַּעַת הָאֲדָמָה..// זַהֲבֵי פִּזּוּזִים // מְאַדֶּמֶת לְאַשּׁוּחִית.."(ראי העולמות עמ' 56). הלילה מואנש לאדם החולט מים לשתיה להרוות את המדבר. גם מדבר חולי הוא סוג של אדמה. דימוי יפהפה. בכל הספר הצבע השחור מאוד דינאמי רק פה מופיע צירוף לשוני מעניין "רסיסי חושך". מהם אותם רסיסי חושך ומתי הם מופיעים? רסיסי טל מוכרים לנו מאוד, אך טיפות קטנות של חושך יכולות להגיע במעבר של שקיעת השמש לערב היורד ומתפשט בעולם. הציוריות היפה הזאת של תמונה מתוך חיי הדוברת מעוררת פליאה. לאדמה יש מגבעת צבעונית יפהפייה המשתנה כל עונה. האדמה מאוד אופנתית בשיר הזה, היא תוססת חיים והשמש מפזזת מעל העצים, הפרחים והצמחים הגדלים בה. היא מחממת אותם בזהב קרניה מעניקה להם חמצן.
בשיר אחר "הַשֶּׁמֶשׁ כּוֹרַעַת לְוֶרֶד הָאֲדָמָה // וּבִמְטַר יְקוּמִי זְהַב נָהָרְךָ נִטְמָע בְּנִשְׁמָתִי // הַשַּׁחַר מוֹלִיךְ מַבָּטוֹ..// (ברוח אהבתו אדם עמ' 79). האדמה ממשיכה לשמש תמיד מקום לאדם, והיא מקור הגידול שלו. משום כך רואים אנו בחומש בראשית תופעה ובה מה שקורה לאדם – קורה גם לאדמה. האדמה היא כינוי לשכבה העליונה של כדור הארץ – השכבה שעליה מתהלך האדם, אותה הוא עובד, ובה הוא בונה את ביתו. בחמשת ימי הבריאה הראשונים האדמה כלל אינה נזכרת, ומופיע כינוי כללי יותר: 'ארץ'. ארץ היא שם מופשט יותר. זהו הכינוי של כלל אזור היבשה של כדור הארץ, ובשם זה אין קשר מיוחד לאדם. רק ביום השישי, יום בריאת האדם, מתחיל להופיע הכינוי 'אדמה' – "ואת כל רמש האדמה למינהו". אך זהו רק רמז. הזיקה בין האדם והאדמה מופיעה לראשונה בתיאור המצב החסר בו הייתה האדמה שרויה בטרם שנברא האדם: "וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" – תחילה מופיעה תלות של האדמה בבריאת האדם ממנה. כל ההתפתחות של העולם תלויה בכוח ההצמחה של האדמה, אך היא עצמה הייתה קפואה ודוממת כל עוד לא הגיע האדם שיעבוד בה. הצבעים חום-ירוק-זהב בולטים מאוד בשיר הזה, השמש מואנשת לאדם הכורע על ברכיו ונושק לורד יציר האדמה. ציור רומנטי זה מאוד ייחודי.
היום המוליך מבטו מהשמש מאיר על העולם, על הארץ שהיא כינוי נרמז לאדמה. בשיר הזה אני רואה הקבלה ליצירת הבריאה כפי שמופיעה בספר בראשית, לבין מה שקורה בבריאת השיר. השיר לא נברא כדקלום, הוא נברא מתוך ממעמקי הנפש של היוצרת "ממעמקים קראתיך יה"(תהילים קל). מהמקום העמוק של הנשמה נפתחו שעריה ונולדו ציורי שיריה. הדוברת משרטטת במכחול שיריה פיסות חיים מתחנות חייה.
עד עכשיו התמקדתי בצבעי המילים, בציוריות הלשונית שלקחה אותי אל רזי שפה ותרבויות שונות. אסיים רשימתי בקשר האמנותי שמצאתי, לא רק בצבעים המציירים לי דימויי מילים אלא בתנועה ובנגינה. התנועה המחוללת בריקוד של הרים, החיטה והשעורה נעות מימין לשמאל בתנודות הרוח וצלילי הלילה קולות היקום של היורה והמלקוש, הרוח השורקת, עלים שנושרים ואיוושתם מרשרשת על פני האדמה. ציוץ ציפורים, זמזום הדבורים הם קולות הטבע , אך כשנכנסים לאוויר כלי המוזיקה שירת הודיה לאל פותחת את שעריה.
צלילים, צבעים ומילים יש ביניהם קשר מרפא לנשמה. "בִּטְרוֹמְבּוֹן הַלַּיְלָה // הָרוּחַ עִגֶּנֶת לַסְּתָו …// הַמְּנַגֶּנֶת שֶׁמֶשׁ // וּבַיָּם הָאָדֹם הַגֶּשֶׁם מַתִּיר תְּשׁוּקָתִי // כְּבַרְבּוּרָה בַּאֲגַם בְּרִיאָתְךָ" (לחן הקיץ עמ' 99). מרגע שנודות המילים, הו מלוות בצבעים וצלילים. אי אפשר להיות אדישים לשבילי השירים, כשמתעמקים בהם מגלים רבדים של רבדי מחשבות המחזקות יכולות שכליות, עוזרות להתחבר לחשיבה גבוהה ולהבנת הלוגיקה של היקום. והלוגיקה קיימת בספר הזה, המתאר את חווית הבריאה של בת האלוהים וסביבתה. מעת שאנו נולדים – אנו חשופים לצלילים: קול האימהות ברחם, דפיקות הלב של האם ושל העובר עצמו ולאחר הלידה, הקולות והצלילים הסובבים אותנו. הקולות הברואים האלה מצטרפים להרמוניה הכלית של כלי המוזיקה המתחברים אל ניגון אלוהי. הלילה מאוד מוזיקלי הוא מנגן בטרומבון, לצליליו הרוח נושקת לסתיו וכשהשחר עולה השמש פורטת ליום בזהב קרניה את תשוקת הרגשות התוססים מתוכה ומבליטים את סודות החיים. הדוברת היא ברבורה לבנה המשייטת בים האדום של רגשותיה, מותירה מאחור באגם בריאת האל עולם ומלואו. הספר מזמין את הקורא למסע צבעוני וצלילי שהוא הרמוניה של הנשמה.
איריס כליף סופרת ,משוררת, רקדנית ,מתרגמת ועורכת שירה לעברית, אחראית על קשריי החוץ במגזין האינטרנטי לתרבות בכיוון הרוח , חברה באגודת הסופרים העבריים בישראל ובאקו"ם וכתבת באתר לייף סטייל מוקסיני. הוענקה לאיריס דפלומה מאיגוד הסופרים המקצועי הרוסי והמגזין הבינלאומי ארינה NN הרשום במשרד התרבות של רוסיה על תרומתה לתרבות העולם "קהילה פואטית בינלאומית" 2022 .ראו אור שלושת ספריה -"בשביל קסום נושפת לוליטה"/ 2001."ירח בר"/ 2017 ."בת אלוהים"/ 2020 עובדת על ספרה הרביעי שבכתובים . אחד ממאפייניה הייחודים הוא חידושי הלשון הרבים בשירתה ונגיעות בנשימות רוחניות של עולמות עליונים בקודש נסתר. שיריה פורסמו והוקראו ברדיו, בטלוויזיה, בכתבי עת ,באנתולוגיות בארץ ובחו"ל, באתרים ספרותיים, באינטרנט, הוצגו בתערוכות רבות בישראל ,מגזינים ועיתונים וקבלו שבחים ממבקרי שירה רבים, שיריה תורגמו לספרדית, באנגלית ,נפאלית, איטלקית ואנגלית .
שירתה משקפת את מסעה הפנימי של נפשה המביטה אהבה, החולמת חיים והמנשמת מחול עולמות קודש בריאה ונסתר ומהווה סמל וביטוי לניצחונה על מחלת האנורקסיה ובחירתה באומץ של חיים ואהבה.
יהודית מליק-שירן- אשת חינוך, סופרת, משוררת, מבקרת ספרותית, מלחינה, בעלת רדיו "אפי-לוג" ומטפלת בהבעה ויצירה, מו"לית "בת אור" הוצאה לאור, מנהלת המרכז לכתיבה יוצרת ע"ש שושנה מליק. נשואה ואם לשלושה. זכתה בפרסים רבים על כתיבתה, ביניהם פרס נשיא המדינה ע. וייצמן.יצירותיה פורסמו בעיתונות יומית, בכתבי עת ספרותיים-פסיכולוגים בארץ ובעולם. שיריה וסיפוריה תורגמו לערבית, אנגלית ופולנית.
באמתחתה שירים רבים שמבוצעים ע"י זמרים שונים, וארבעה אלבומים מודפסים:"הדרך"(2018 עם חופית מסיקה)"מתנה גדולה" (עם נורית האן זיגלר 2019), "הגעגוע שזוכר" (עם חופית מסיקה 2021) ו"אקורד" (2021 עם ניר פוראי).
מאת יהודית מליק שירן
הוספת תגובה