המשורר, הסופר והצלם יוסף לב, תושב מודיעין, הוציא לאור בימים אלו את הספר “מלב אל לב – שירים, הגיגים וצילומים” (גלילי הוצאה לאור). השירים בספר זה, המלווים בצילומים אומנותיים פרי יצירתו של יוסף לב ממקומות שונים ברחבי העולם ובישראל, נכתבו בהשראת רגעים יפים ומפגשים משמחים ומרגשים, כמו גם בעקבות תקופות מאתגרות של מחשבות ומאבקים – בעיקר בריאותיים וגופניים – איתם נאלץ להתמודד לב.
מטרתו של ספר ייחודי זה היא, בראש ובראשונה, להעניק השראה ולעודד את כל מי שמתמודדים עם קשיים בחייהם, וכן להעמיק את ההבנה בקרב המסייעים להם, בני משפחותיהם וידידיהם, מכל הגילים.
אירוע השקת הספר “מלב אל לב – שירים, הגיגים וצילומים” התקיים לאחרונה במרכז הרב תחומי מודיעין בהשתתפות המו”ל של גלילי הוצאה לאור, המשורר והסופר יהורם גלילי, עורכת הלשון יונה גל, והמוזיקאים והזמרים איל אלף וניר פוראי שהופיעו באירוע עם שירים של יוסף לב שכל אחד מהם הלחין ושר.
יוסף לב: “העבודה על הספר החדש הייתה אחד הדברים הבודדים שיכולתי לעשות במצבי. רציתי להשאיר מזכרת שתשקף את כל מה שעשיתי ואהבתי מאוד לעשות במהלך שנות חיי – כתיבה וצילום, שהשתלבו בתוכי. מבין 300 שירים שכתבתי במשך חיי נבחרו שירים וגם צילומים אמנותיים מבין אלפי הצילומים שצילמתי מאז ילדותי. התגובות שקיבלתי לספר הן מצוינות. כל מי שראה אותו עוד לפני שיצא לאור אהב אותו ונהנה מהשילוב הייחודי בין השירים לצילומים שלי. זה שילוב לגמרי לא רגיל, שיוצר ממד חדש של יצירה. את רוב חיי הקדשתי לטובת אנשים בעלי מוגבלויות, וזו אחת הדוגמאות למה שאפשר לעשות – למרות המוגבלות הפיזית. כיום אני לא יכול להילחם, לא להתאמן בג’ודו, לא לאמן וגם לא לעשות דברים שהייתי נוהג לעשות. העבודה על הספר נתנה לי תעסוקה רבה ומילאה לי את הזמן”.
יוסף לב נולד באוגוסט 1939 בבית החולים הדסה בהר הצופים בירושלים, להוריו עדה ומאיר ורגר ז”ל, שלאחר לידתו ניתנה להם תעודת לידה מנדטורית. זיכרונותיו מתחילים מגיל הגן, כשהוא והוריו התגוררו בדירה משותפת עם שני דיירים נוספים. הוא לא ישכח לעולם כיצד באחד הלילות התעורר בבהלה בחוצות, לאחר שהושמעה אזעקה, ונכנס לחדר הוריו. כעבור מספר דקות נשמע פיצוץ עז ולאחריו נשמעו באנגלית קריאות של חיילים בריטים שהתרוצצו ברחוב. התברר ששריונית עלתה על מוקש שהוטמן בצומת הרחובות אוסישקין ובצלאל. מאוחר יותר, כאשר נכנס יוסף לחדרו בבוקר, הוא גילה כי חייו ניצלו בנס. על כר מיטתו היה מונח לוח העץ העבה, שסגר את ארגז התריס של החלון שהיה מעליה והועף כתוצאה מאותו פיצוץ. באותם ימים אספו יוסף וחבריו קליעים של רובים ואקדחים שונים: אנגליים, צ’כים, גרמניים ואחרים, ואף החליפו אותם ביניהם כאילו היו גולות. אוסף צבאי נוסף של הילדים היה אז פגזי מרגמות בקליברים שונים, שבהם הופגזה ירושלים ללא הרף.
בגיל 12 וחצי הוא חלה בשיתוק ילדים והיה משותק לחלוטין. הוא אושפז בבית חולים שיקומי והיה הנער הצעיר ביותר במחלקת המבוגרים והמבוגרות. יוסף התמסר במלוא המרץ לתהליך החלמתו והיווה בכך דוגמה ומופת לשאר המטופלים. הוא אושפז בבידוד מוחלט בביתן מבודד בחצר בית החולים, כשהוא סובל מכאבי תופת ולא יכול לאכול. “הרגעים הנפלאים היחידים באותה אפלת זמן היו ביקוריהם של הוריי, שניצבו מאחורי דלת מסורגת ומרושתת, במרחק של כעשרה מטרים ממיטתו, והקריאו לי בצעקות ובקול ניחר סיפורים ומאמרים מעיתוני הנוער של אותם ימים”, הוא נזכר. במקביל, במהלך אשפוזו בבית החולים הוא נחשף והושפע ממערכות היחסים בין המטופלים לבני משפחותיהם, כמו גם לקשרים שבינם לבין הצוות הרפואי, דבר שעיצב את אישיותו והשפיע על מסלול חייו. השפעה זו באה לידי ביטוי במיוחד בשירי האהבה שכתב. על אף שאיבד למעלה משנה מלימודיו, הצליח יוסף להשלים את לימודיו בגימנסיה העברית בירושלים יחד עם בני כיתתו. בגיל 16, לאחר שהיה יכול לעלות ולרדת בחופשיות במדרגות, החל להשתתף לאחר שעות הלימודים בפעילות צופי שבט מצדה, ואף סייע לנכים אחרים שהיו במוסד ירושלמי בשם “מוסד נפחא” באמצעות שוטרים שאותם רתם ממשטרת ירושלים.
למרות שיוסף לב נשאר משותק בשתי כפות רגליו הוא הצטרף לקבוצת הג’ודו הירושלמית, שהייתה אחת משתי קבוצות הג’ודו הראשונות שפעלו בארץ, ואף הצליח להגיע לחגורה שחורה ולהתאמן בכמה אומנויות לחימה נוספות. הוא סיים תואר ראשון במדעי החברה והשתלם במקצועות נוספים. את לימודיו האקדמיים הוא מימן באמצעות עבודה כעיתונאי ובעיסוקים נוספים. יוסף: “למדתי ועבדתי לסירוגין בעבודות שונות: התחלתי לכתוב בעיתון הסטודנטים ‘פי האתון’, שהיה נפוץ גם מחוץ לאוניברסיטה, והפכתי להיות כתבו הראשי. בנוסף לכך פורסמו כתבותיי ב’במחנה’, ב’דבר השבוע’ ובעיתוני ילדים. כמו כן הצלחתי להשיג ריאיון בלעדי עם מי ששימש אז נשיא ארגנטינה, ארתורו פרונדיסי, וריאיון בלעדי נוסף עם הסנטור טד קנדי, אחיו של נשיא ארצות הברית דאז ג’ון קנדי”.
לאחר שגילה שלמרות מגבלותיו הוא מצליח בקליעה למטרה, במיוחד ממצב שכיבה, החליט יוסף שגם נכים אחרים צריכים לעסוק בתחום זה. הוא לקח על עצמו לפתח נושא זה, ובהמשך סיים קורס מפקדי מטווחים, הקים מטווח במרתפו של מעון הנכים בסן-סימון בירושלים, וסייע לתכנן מתקני עזר לנכים שסייעו אפילו לנכים קשים לקלוע למטרה. הוא פיתח פעילויות גופניות לנכים, היה הראשון שאימן את נכי צה”ל ונכי פוליו בג’ודו ובאומנויות לחימה והכניס את ענף הג’ודו לעיוורים בעולם. בירושלים, פיתח יוסף פעילות ענפה לבעלי ובעלות מוגבלויות, ועל כך הוענק לו פרס העובד המצטיין מעיריית ירושלים. נוסף לכך, נשיא המדינה עזר ויצמן העניק ליוסף את פרסי “העובד המצטיין בשלטון המקומי” ו”עובד ישראל”.
יוסף זכה להיות מרצה מצטיין באוניברסיטאות בוורונה באיטליה ובסיאול שבדרום קוריאה ולזכות בפרסים ובתארים שונים עבור חידושיו אלו בעולם. הוא התמסר לעבודה ולפעילות עם בעלי ובעלות מוגבלויות ולסייע להם מניסיוני בתחום הפעילות הגופנית – ספורטיבית, תוך כדי שהוא ממשיך בפעילויות אלו בעצמו.
זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהיה כבר בעל חגורה שחורה בג’ודו וחזק גופנית (למרות המכשירים הקצרים שבנעליו שנועדו למנוע את צניחת כפות רגליו המשותקות), הוא הצליח להעלים מעיני הרופאים חלק מבעיותיו הגופניות. כך הגיע ליחידה ניסיונית חדשה, שהוקמה בפיקודו של מיקה אברהם ובה היו אמורים לשרת לוחמים, שהפרופיל שלהם היה נמוך אבל היו מעוניינים לשרת בתפקידים קרביים. תפקידה של היחידה היה להגן בעת מלחמה על מקומות אסטרטגיים, שעלולים להיות מותקפים על ידי יחידות קומנדו של האויב.
בין השנים 1980-1974, עם הקמת בית הלוחם באפקה תל אביב, הוא אימן את נכי צה”ל בג’ודו. הוא הוזמן, בין היתר, לשבדיה עם שני נכי צה”ל: רפי פלח, עיוור, וא’, קטוע רגל, במטרה להדגים ולהסביר כיצד ניתן להתאמן ולהתחרות בספורט הגודו, שאותו יישם, לנכים ולסובלים ממוגבלויות שונות. “אני גאה בכך שבאולימפיאדת הנכים, שהתקיימה בעיר ארנהיים בהולנד בשנת 1980, הצלחתי להכניס את ענף הג’ודו למסגרת הפאראלימפית, שהיא המסגרת האולימפית המיוחדת לבעלי מוגבלויות, ולהפוך את הג’ודו לאחר מענפי הספורט הרשמיים. מאז אותה אולימפיאדה מתחרים בו ספורטאים עיוורים כביתר ענפי הספורט”, הוא מספר.
במסגרת פעילותו של יוסף בעמותת שק”ל (שירותים קהילתיים לאנשים עם מוגבלויות) הוא טס לסיאול בדרום קוריאה, שם העביר באוניברסיטה סדנה שעסקה בספורט לאוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים. הוא השתתף בכנס ה-14 של האיגוד הבינלאומי שנערך שם, ובמהלכו נבחר כאחד מששת המרצים הנבחרים. כבר מצעירותו עסק יוסף בתחביב הצילום, ובמשך השנים הציג את צילומיו ב-13 תערוכות יחיד, שהאחרונה שבהן התקיימה בפריז לפני 13 שנים. לאחר שהצליח להתגבר על מחלת סרטן הערמונית, שפגעה בו לפני כמה שנים, הוא לקה באירוע מוחי, שבעקבותיו נדרש להשתמש בכיסא גלגלים ולהיעזר במטפל צמוד המתגורר עימו בדירתו. כאמור, חלק מתחושותיו במשך השנים מצאו ביטוי בשיריו, שחלקם מופיעים בספר זה בשילוב צילומים אומנותיים שלו (יחד עם כמה צילומים בודדים בהם הוא מופיע ושצולמו על ידי אנשים אחרים), המותירים אצל הקוראים והקוראות מקום רב לדמיון ולפרשנות אישית. “במורדות ובעליות בחיי שולטת הניגודיות, שאותה תמיד פתרתי בעזרת משנתו של הרקליטוס, שהבאתני להכרה בקיומם הבו-זמני של ניגודים. זאת תוך כדי זרימתה המתמדת של המציאות המשתנה”, מסכם יוסף לב.
הוספת תגובה