ריקודו של ג’ינגיס כהן

החוויה מתחילה עוד בטרם החלה ההצגה. בחור צעיר מסתובב בין הקהל באולם הקטן, בודק שכולם ישובים ושנוח להם. בתום ההצגה מתברר כי מדובר בבמאי עצמו. על הבמה ניצבים השחקנים ולמעשה בעוד הקהל מחפש את מקום מושבו, השחקנים עולים ויורדים מהבמה, נכנסים ויוצאים, מסתובבים בין הקהל ונמצאים בתוך התרחשות פרטית המהווה הכנה לעתיד לבוא. כבר אז ברור שלא מדובר בהצגה “רגילה”.

ההצגה “ריקודו של ג’ינג’יס כהן” היא הצגה בועטת ונוגעת בעצבים הכי חשופים של החברה הישראלית ובראשם השואה וחווית הפוסט טראומה.

במרכז ההצגה ניצב קצין נאצי לשעבר( דויד לוינסקי). הוא התבקש להרוג קבוצת יהודים בפתח בור שהם בעצמם חפרו. שניות ספורות לפני שירה בהם, יהודי אחד, קומיקאי במקצועו עושה פעולה לא צפויה.

היהודי (יהל פאפו) , הסתובב אל הקצין, חשף את ישבנו ולעג לקצין. הקצין כמובן יורה בו וחוזר אל ביתו בתום “יום העבודה” . אך דבר לא הכין את הקצין  לעתיד לבוא. מאותו הרגע  הוא נאחז דיבוק, ואותו יהודי החל לרדוף אותו שנים ארוכות בהזיות חוזרות ונישנות. הקצין שאיבד את שפיות דעתו מנהל דו שיח נוקב עם היהודי ומתחנן על נפשו. ההצגה מטפלת בטראומת השואה מנקודת המבט היהודית ומנקודת המבט של החייל הגרמני גם יחד. כמו כן, היא מציבה שאלות נוקבות – האם יש לחייל ,אכזר ככל שיהיה , זכות קיום? האם צריך להזכיר לו שוב ושוב את מעשיו? ומעל הכל, באם ינסה לכפר על מעשיו, האם יצליח להשתחרר מהזיכרונות?

ההצגה מטפלת בפוסט טראומה של החייל, כל חייל באשר הוא. הבמאי, בן סיידוף, עיבד את ההצגה בה שיחק אביו לפני כארבעים שנה, אך הפעם הוא מביא עיבוד מיוחד המציג את נקודת מבטו לאחר המסע שלו לפולין כנער ובעיקר מתוך הפוסט טראומה שחווה לאחר שירותו הצבאי כלוחם קרבי בצבא. השילוב של בימוי מדויק, שחקנים עוצמתיים ואולם קטן ואינטימי ,יוצרים חווית צפייה שאינה פשוטה ,אך מותירה את חותמה עוד הרבה לאחר תום ההצגה.