אם לא די בכל זה – בשנים האחרונות הוא השתלם כמאמן אישי, מדריך זוגיות ומנחה הורים ומנהל חברה ציבורית לתשתיות. אה, כן – הוא גם כותב, וספר הביכורים שלו, "צפצפה כסופה", רואה אור היום ונכנס כמו חץ אל הלב.
ספר קצת על עצמך ועל הבית שבו גדלת – איך הבית והילדות עיצבו אותך להיות האדם וההורה שאתה היום?
"נולדתי בירושלים בשנת 1961. כשהייתי בן 3 עברנו למושב בית יצחק, שם גרו הוריה של אמי, ושם המשכתי לגור עד לאחר תקופת הצבא. הייתי הבכור. לא זכור לי שרבתי במיוחד עם אחותי, שנולדה 6 שנים אחרי, ולא עם אחי, שנולד כשהייתי בן 12. בקיץ עבדנו בלולים, ברפתות, בקטיף תפוזים ותירס, ושרצנו ככל האפשר בבריכת השחייה של הכפר. לא היה לנו מושג שימציאו בעוד כמה שנים את המזגן. לא הברזתי מבית ספר, חזרתי הבייתה עד השעה שאמרו לי, למדתי למבחנים ועשיתי שיעורי בית ביום שנתנו אותם, בלי לדחות. כיוון שהיה לי כישרון מוסיקלי נשלחתי ללמוד לנגן בחלילית, שאחרי שלוש שנים הוחלפה בכלי רציני יותר, צ'לו, ושעתיים ביום להתאמן. כלומר, שמעתי בקול הורי, כפי שהיה מקובל בדור ההוא, אבל תחת קליפת ה'ילד טוב ירושלים' צמח לו בהתמדה גרעין תסכול. לא היה לי שום מחסור חומרי, והוריי אהבו אותי, אבל בכל פעם שחזרתי הבייתה הייתה לי הרגשה, שלעיתים התממשה, שתימָצֵא איזו טענה כלפיי, שלא התנהגתי יפה, ושלא ייסלח לי עד שאעמוד ואתנצל 'באמת', לא 'בכאילו'. בהורות שלי ניסיתי לאמץ את הזוגיות המופלאה של הורי, את אהבתם האחד לשני ואלינו, ועוד ערכים טובים רבים כמו יושר, דאגה לזולת, נדיבות, גיבוי ועוד, וניסיתי להגביר את מידת ההיכרות שלי עם ילדיי ולהמעיט בנטיעת רגשי אשמה בהם. אבל בהורות כמו בהורות – אין מושלם. אשמח שהם ייקחו איתם לזוגיות שלהם את הדברים שלטעמם היו טובים וישפרו את הפחות טובים".
אילו כלים לחיים קבלת מלימודי האימון?
"לימודי האימון נתנו הרבה יותר מכלים. הם נתנו תפיסת מחשבה, פתחו חלונות והראו איך סוללים שבילים, בכל תחומי החיים. למשל – איך להשתמש נכון יותר בכלי של שאלת שאלות – אילו שאלות לשאול, איך לנסח אותן, איך לשפר את התקשורת עם אנשים על ידי שאלות מתאימות ועוד. או חשיבה אמפטית, איך להיכנס לרגע או ליותר מרגע לנעלי האחר כדי להרגיש את מה שעובר עליו באותו הרגע, או על החשיבות של עידוד ופירגון במערכות יחסים, או איך להיות במצב של הקשבה פתוחה למה שנאמר לי, איך לנהל קונפליקט, איך לבחון מצבים על בסיס הערכים החשובים לי וכך הלאה. מה שנפלא בכל אלו זה שהם משפיעים על כל תחומי החיים, ושתמיד אפשר לעשות עוד משהו קטן לכיוון טוב".
כתבת ספר ביכורים מאוד ישראלי, אבל גם מאוד אחר. מדוע בחרת דווקא בסיפור הזה?
"למען האמת, הסיפור די בחר בי, ולא אני בו. לפני כן לא ניסיתי לכתוב סיפורים או רומן, וכשבסוף שלב התאוריה של קורס לאימון אישי, לקראת המעבר ל'סטאז", התבקשנו לכתוב תרחיש קצר שימחיש את המפגש הראשון בין מאמן למתאמן, מה יגידו, מה יחשבו, איך ננהל כמאמנים את השיחה באופן שלמדנו בקורס, התחלתי להמציא דמויות, אירועים ושיחות, ואז נפתח הסכר. עוד דמויות הצטרפו, לכל אחת היו השיגעונות שלה, והן דרשו שירשמו הן חושבות, אומרות ועושות. החוויה עבורי הייתה נהדרת. מימוש וסיפוק במנות גדושות".
ספר מעט על החיבור והממשק שיש לספר הזה עם החיים שלך, ועם החיים של כל אדם שזקוק להכוונה או שהולך לייעוץ.
"בספר מתוארים אנשים שעוברים שינויים בעיקר בעזרת תהליכי האימון. את השינויים שאני עשיתי בחיי לפני כעשור, לא עשיתי על ידי פניה לאימון או טיפול. תחומים בחיי הגיעו כנראה לאיזו נקודה קריטית שגרמה לי לפעול. למה לא עשיתי אותן לפני כן? מה גרם לי לעשות אותן בזמן שעשיתי? האם הייתי יכול לשנות דברים אחרים בחיי הקודמים? האם הייתי שבע רצון באותה המידה? על חלק מהשאלות קשה לענות היום, אבל נדמה לי שאילו הייתי פונה לעזרה מתישהו לאורך הדרך, הייתי מרגיש פחות בודד בתהליך. והאם היום אני 'מאושר'? אני נזהר עם המונח 'אושר'. המונח הזה גדול עלי. כבד עלי. אבל אני בהחלט מאד שבע רצון מחיי, ומשוכנע שלכל אחד מאיתנו יש את הזכות להיות שבע רצון מהחיים שלו. המונח 'שביעות רצון' יותר קל עבורי לעיכול. אנשים רבים יכולים לכוון את חייהם למקומות בהם יהיו יותר ויותר שבעי רצון מחייהם גם ללא ייעוץ, אימון או טיפול. אפשר להאזין לפודקסטים, לקרוא ספרים, לשמוע משפט מכונן שיגרום לחשיבה על מצבם ועל הדברים שאפשר לעשות כדי לשפר אותו. אבל יש אנשים שיותר קשה להם לעשות את הדרך הזו ללא עזרה. וכיוון שיש לא מעט שיטות וההצלחה תלויה גם בכימיה שנוצרת בין המטפל למטופל, אם לא מרגישים נוח בדרך אחת, תמיד אפשר לנסות עוד אחת ועוד אחת, עד שתימצא המתאימה".
מה קיווית שהספר הזה יהיה עבור מי שקורא בו? מה הדרך שאתה מקווה שהוא יעשה בעולם עבור אנשים?
"חשוב לי להבהיר שלדמויות ולאירועים בספר אין שום קשר למציאות, הם כולם מומצאים מאלף ועד תו, אבל יש להם קשר חזק לתחושות, למצוקות, להישגים, לערכים ולטריגרים המניעים לפעולה, המתעוררים אצל בני אדם בכלל במהלך חייהם. הספר מתאר מגוון אנשים המבקשים לעבור שינוי וברוב המקרים גם מצליחים, בעזרת עצמם בעיקר, וגם בזכות ההכוונה שבמפגשי האימון. אני מקווה שהספר מראה שהשינויים הללו אפשריים, שיש הנאה וסיפוק מהדרך ומהתוצאות אבל יש גם 'עבודה' לעשות, ושברוב המקרים המאמץ משתלם. באופן אישי, אשמח אם בין אלו שיקראו יהיו כאלו שיחליטו לעשות את הפעולה הראשונה כדי להגביר את שביעות הרצון שלהם מתחום כלשהו בחייהם. אם לבדם ואם על ידי פניה לעזרה. זה לא חייב להיות דרמטי, לא חייב להיות על סף משבר. יכול להיות על איך לשפר זוגיות טובה לזוגיות נהדרת או איך להעמיק קשר עם ילד, או איך לגשת למנהל בעבודה כדי לבקש העלאה בשכר".
ספר מעט על עבודתך כמנהל להקות ושחקנים? מה אהבת ביותר בעבודה הזו? ומה פחות?
"אני אוהב מוסיקה. לכן אהבתי במיוחד הפקות של אופרות. אהבתי איך כמו בקסם הכול מתחבר בחזרות האחרונות. אהבתי את ההתגייסות שהתעצמה לקראת החזרות האחרונות ושגרמה לאנשים רבים מתחומים שונים מאחורי הקלעים – צוותי במה, תפאורה, אביזרים, איפור, תלבושות, תאורה, מקהלה, תזמורת ועוד רבים – לשתף פעולה כך שהכול יתקתק והצופים ייהנו. אהבתי את הלילות בהן נבנתה התאורה – שקט בתוך הטירוף של ההפקה – וכשהמופע מול קהל, אהבתי מאד את הרגע בו מורידים את האור באולם, המנצח עולה לפודיום שלו, מחיאות הכפיים דועכות, המנצח מסתובב לתזמורת, מביט בכל הנגנים במבט המבטיח להם שהוא יהיה כאן איתם לאורך כל הדרך, עד הסוף, שקט מתפשט בכל האולם, המנצח מרים את הידיים, באחת מהן מקל המנצחים הקטן שלו, התזמורת כולה נושמת, וברגע מסוים מוריד את ידיו כלפי מטה והצלילים הראשונים בוקעים. הסיפור מתחיל. אהבה מסוג אחר הייתה לי גם לרגע הסיום, הרגע בו המנצח סוגר את ידיו כדי לסיים את הצליל האחרון, לפני מחיאות הכפיים, כשאני נושם לרווחה מכך שהמופע עבר בשלום".
ספר על העיסוק שלך היום, פרט להיותך סופר.
"אני משקיע בזוגיות שלי, נהנה משמירה על תקשורת טובה עם הילדים ומלהיות עם נכדיי (שניים בינתיים), פעם בשבוע. אני מקפיד לבקר את הוריי הנעזרים בשתי מטפלות פיליפיניות כדי לתפקד בתקופת חייהם האחרונה, קורא ספרים, כותב את הספר הבא, מטפל בגינה, וכשנחה עלי הרוח מרכיב לפעמים מסגרות לא שגרתיות לתמונות ומוצא שימושים מעשיים לפקקי שעם, מקלות אכילה חד פעמיים וקפסולות קפה משומשות. אני גם מקשיב למוסיקה מכל מיני סוגים, כולל אופרות, כמעט ולא עוסק בתקופה הנוכחית באימון אבל שומע פודקסטים. קונה מצרכים בסופרמרקט, מידי פעם מבשל, שוטף כלים, מכניס ומוציא מהמדיח, פה ושם דוחף, מוציא ותולה ממכונת הכביסה, נוסע מידי פעם לטייל בחו"ל או בארץ, ובסך הכול מרגיש מאד שבע רצון מהחיים שלי. אה, וגם עובד לפרנסתי בניהול של חברה ציבורית קטנה לתשתיות, ומטעם מכון התקנים עורך לעיתים מבדקים לארגונים כדי לבדוק את איכות הניהול שלהם, ונהנה, במיוחד מהאנשים שסביבי".
ספר מעט על הדמות הראשית, ועל המסע הפרטי שהיא עוברת. בלי ספויילרים!
"רוני תלם הוא מאמן אישי (קואוצ'ר), גרוש, בן 55, החי בגפו בתל אביב. עולמו, הממוסגר בשגרה נוחה ומשמימה, מכיל בעיקר את מפגשיו עם מתאמניו ואת מחשבותיו על איך לעזור להם. האהבה הגדולה שהייתה לו למתנדבת קנדית שוברת לבבות שלושים שנה לפני כן, הסתיימה במהירות, והותירה אותו פגוע אהבה. הזמן עובר והוא מבין שהתאהבות עבורו היא חסרת סיכוי, ומוותר. כבר שנים רבות שליבו חסום. חברת ילדות מהקיבוץ מגיעה לדירתו פעם בשבוע, כדי לקיים איתו התפתלות משותפת וחסרת תחושות. אבל כנגד כל הסיכויים, ארכיטקטית ששכר כדי לתכנן שיפוץ בדירתו, ממיסה את הסלעים שכיסו את מחושי האהבה שלו, וליל קסמים יחיד איתה פוער בתוכו פצע טרי המסרב להירפא. האם זהו גורלו? לאבד התאהבויות ולהיוותר בודד?"
מה אתה חושב שהמדינה שלנו צריכה ללמוד ולהציע היום, למשפחות ולאנשים שזקוקים להכוונה בייחוד אחרי משברי הקורונה והקיטוב שיש היום בעם, בכל מה שקשור לנפש ולרגש?
"נדמה לי שמשפחה המנסה בעקבות משבר הקורונה או כל משבר אחר, לחזק בתוך עצמה את הקשרים על ידי הגברה של תחושות אכפתיות מהשני, פירגון, עידוד, תמיכה, הקשבה כנה, דיבור מכבד גם אם הדעות שונות וכדומה, משפיעה כלפי פנים גם על 'קבלת השונה'. במשפחה, קשרי האהבה לרוב מובנים ומחזקים את התהליך, אבל האתגר הוא לחזק את התחושות הללו ברשתות החברתיות, בתקשורת וגם בין שני אנשים המוצאים את עצמם אחד מול השני בהפגנה, בכנסת או על הכביש.
אין לי ספק ש'קבלת השונה' היא משימה כלל עולמית, שהייתה תמיד רלוונטית. היו לה תקופות שחורות ונוראות בהקשרי גזענות ורצח עם, ונכון שבעשרות השנים האחרונות עלתה המודעות, אך עדיין יש עבודה רבה לעשות כדי להגביר אצל כולנו את 'קבלת השונה', את יכולת השליטה בתרבות המעשה והדיבור, ואת הסובלנות למשמע דעות שונות משלנו. המשימה קשה במיוחד כאשר מדובר על שוני באמונה, בדת, בעמדה פוליטית ובתפיסות עולם בכלל. חוקרי האבולוציה יגידו לנו שתכונות כמו אלימות וגזענות טבועות במין האנושי כי הן סייעו לו לשרוד, אבל באותה הנשימה ניתן לומר שגם שיתוף הפעולה והאמפתיה טבועות בנו, ולצורך השגת אותה מטרה בדיוק, ושבכל אחד מאיתנו התכונות הללו מצויות במידות שונות. חוקרי המוח יגלו לנו שהחשיפה לצורת חשיבה והתנהגות המקבלת את השונה, בעיקר בגילאים הצעירים, יכולה להשפיע השפעה של ממש על דרכי החשיבה בגילאים בוגרים יותר. ממש כפי שבגילאים צעירים קל יותר, לרוב, ללמוד שפה חדשה או לנגן בכלי נגינה. התובנות המדעיות הללו מאד מבטיחות, אם מבינים שבכל גיל, אבל במיוחד מינקות ועד גילאי בי"ס יסודי, אפשר להשפיע כך על ההתנהגות האנושית. מאד הייתי רוצה, לא רק לראות את המסרים הללו מובהרים בכל מקום, אלא את המדינה בכלל ואת מערכת החינוך בפרט, מקדמות תוכניות הנותנות כלים לילדים ולהוריהם ל'קבלת השונה', תוך שימוש באנשי מקצוע ובסבסוד תהליכי טיפול וייעוץ".
איזה חלום לא הגשמת עדיין?
"לכתוב את הספר השני. אבל החלום הזה כבר בעבודה".
את הספר "צפצפה כסופה" (כריכה – סוכנות לסופרים), אפשר להשיג באתר עברית
https://tinyurl.com/55dpsxdz
הוספת תגובה