הפרשה נפתחת בפסוקים: " וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם׃ וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְהוָה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה׃" .
בפרשת שלח לך מוזכרות שתי מצות עשה ומצות לא תעשה.
הנושאים הנידונים בפרשת שלח לך:
- פרשת המרגלים
- מצות הפרשת חלה
- עונשו של מחלל שבת
- מצות ציצית
- פרשת המרגלים
בני ישראל מתקרבים במסעם לארץ כנען. אצל חלקם עלה החשש מן המעבר אל אורח חיים בלתי ידוע ומפני אתגרי כיבוש הארץ המצפים להם, ולכן הם פונים אל משה בבקשה לשלוח אנשים לארץ כנען כדי "שיבדקו את השטח" לפני שהם נכנסים. משה לא אהב את הרעיון הזה, בייחוד לאחר כל כך הרבה ניסים וישועות שהם קיבלו מהקב"ה ומן ההבטחה המפורשת של הקב"ה שהוא מביא אותם אל "ארץ זבת חלב ודבש". הלא הקב"ה שיחרר אותם בעשר מכות מצרים מן השעבוד הנוראי שהם היו נתונים בו, קרע להם את הים, הטביע את המצרים שרדפו אחריהם, הגן עליהם עם ענני כבוד בדרך, הוריד להם מן מן השמיים, וכל זה כדי להפיל אותם חס וחלילה באיזה חבל ארץ שומם ? איך הם לא מאמינים שהקב"ה יעזור להם לכבוש את הארץ ?
משה פנה לקב"ה ושאל אותו מה לעשות. הקב"ה השיב לו שישלח אנשים – עשה כרצונך. רק תבחר נשיא מכל שבט כך שתשובתם תהיה מקובלת על העם, וכך היה. משה בחר נשיא מכל שבט ובסה"כ 12 נציגים. ביניהם היו כלב בן יפונה משבט יהודה והושע בן נון משבט אפרים. משה הוסיף את האות י' להושע ומאז נקרא יהושע.
לאחר מכן משה תידרך אותם להיכנס לארץ מהנגב בדרום: " וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב" עד להרים בצפון: "וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר׃" , וזאת כדי שיראו את הארץ מהמקום הפחות טוב אל המקום המשובח ביותר בצפון. משה הנחה אותם לבדוק מה גדל בארץ: "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא" וכן לבדוק את האוכלוסייה המקומית: "וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ" האם חזקים או חלשים: "הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה" ואת מספרם: "הַמְעַט הוּא אִם רָב׃" והאם הם יושבים בערים בצורות המוקפות חומה או שבערים שאינן מבוצרות:" וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים" ולסיום ביקש להביא מפרי הארץ: " וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ".
לאחר 40 יום שבו המרגלים: "וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם׃" והם מספרים: "וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ" שאכן זו היא ארץ טובה והבאנו פירות לדוגמה: "וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ׃. " העניין הוא שהעמים שיושבים שם חזקים ונמצאים בערים בצורות, ולכן יהיה קשה לכבוש אותם: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם׃ עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן׃".
בשלב זה התערב כלב בן יפונה ומשתיק אותם ואומר שיש בידינו לכבוש אותה: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ׃." שאר המרגלים, מלבד יהושע בן נון, ממשיכים בשלהם וטוענים שהם לא יצליחו וכי מדובר בארץ אוכלת יושביה ונמצאים שם נפילים, שלעומתם, המרגלים היו כחגבים: "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ׃ וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת׃ וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם׃".
דברי המרגלים הפחידו את בני ישראל שנלחצו מאוד: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא׃" והחלו לבוא בטענות שהקב"ה הוציא אותם ממצרים כדי למות, ועדיף להם לחזור למצרים: "וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה׃".
משה ואהרון היו בהלם: " וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃". יהושע בן נון וכלב בן יפונה קרעו את בגדיהם ועמדו על שלהם שמדובר בארץ טובה מאוד: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם׃ וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד׃" ואם הקב"ה ירצה, הוא ינחיל לנו אותה: "אִם חָפֵץ בָּנוּ יְהוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ׃".
שאלה: באיזה לילה בכו כל העם?
תשובה: ליל תשעה באב. מאחר שהם בכו לחינם, הלילה הזה הפך לבכייה לדורות. בלילה הזה, שהפך לליל פורענות, נחרבו שני בתי המקדש.
הקב"ה כעס מאוד על כל העניין הזה ורצה להשמיד את העם ולהוציא עם חדש ממשה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ׃ אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ׃ ". משה התפלל על העם ואמר לקב"ה שאם הוא ישמיד אותם, אז מבחינת המצרים הדבר ייתפס כאילו אין ביכולתו של הקב"ה להכניס אותם לארץ ישראל, ולכן הוא השמיד אותם במדבר: "וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר׃ מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר׃". הקב"ה נעתר לבקשתו משה וסולח לעם: "וַיֹּאמֶר יְהוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ׃ ". והחליט לא להשמיד את כולם באופן מידי, אלא בשלבים: בשלב ראשון, הקב"ה עוצר את המסע לכניסה לארץ ואומר למשה שיסתובבו ויחזרו לכיוון ים סוף: "מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף׃". הקב"ה מפרט את העונשים על חטא המרגלים:
בשלב ראשון, נמאס לקב"ה מהתלונות הבלתי פוסקות: "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי׃". הקב"ה אומר שכמו שבני ישראל התלוננו ואמרו שהלוואי שהם ימותו במדבר, אז זה בדיוק יהיה עונשם. הקב"ה נשבע שכל הגברים מגיל 20 ומעלה היו אמורים להשתתף בכיבוש הארץ, אך עונשם למות במדבר: "אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם יְהוָה אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם׃ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי׃". היחידים שירשו את הארץ הם כלב בן יפונה ויהושע בן-נון ששיבחו את הארץ, וכמובן, שבט לוי: "אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן׃". בנוסף הילדים של דור המדבר הם אלו שיכנסו לארץ: "וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ׃".
בשלב שני, נגזר עליהם העונש לכל העם היה שכל מי שהתלונן ובכה ולא האמין בקב"ה, לא יזכה להיכנס לארץ והוא ימות במדבר: "וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ׃", ורק ילדיהם יזכו להיכנס לארץ. מעבר לכך, על כל יום שהמרגלים תרו את הארץ, הם יהיו שנה במדבר ובסה"כ 40 שנה במדבר: "בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֺנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי׃". כל מי שהתלונן על הקב"ה יסיים את חייו במדבר: "אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ׃".
בשלב שלישי, המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, יומתו: "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ׃ וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְהוָה׃".
העם קיבל את הגזירות באופן קשה ביותר: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד׃".
למחרת בבוקר בני ישראל קמו והחליטו, בניגוד לדבר הקב"ה, שהם נכנסים לכבוש את הארץ, אך העמים העמלקי והכנעני היכו אותם קשות והם נאלצו להתקפל ולחזור למחנה: "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה׃".
שאלה: מדוע כתוב: "יום לשנה יום לשנה" . שואל ה"כלי יקר": שהיה צריך לכתוב" שנה ליום" דהיינו שנה עונש עבור כל יום שהלכו המרגלים?
תשובה: אלא רמז שבכל שנה יבכו בתשעה באב על חטא המרגלים.
שאלה: עד כמה היה חמור חטא המרגלים?
תשובה: רבי יצחק אלחנן ספקטור היה רבה של קובנה ומגדולי הפוסקים בדורו. הוא חי בין השנים 1817-1896 והוא אמר שעל כל החטאים שהעם עשה הקב"ה מחל להם, אפילו על חטא העגל, אבל על חטא המרגלים, שהוא חטא חמור ביותר, לא נסלח להם: " בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי׃" אין כפרה בחטא כלפי העם וכלפי הארץ מאחר וזהו חטא חמור ביותר.
כאמור נכתב: " שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". הרי המרגלים נשלחו "לתור" את הארץ. לתור מלשון לתייר.
שאלה: מהו ההבדל בין תייר לבין מרגל?
תשובה: התייר מחפש רק דברים טובים ויפים שיש במקום. לעומתו, המרגל מחפש את נקודות התורפה של המקום אליו הוא מגיע.
- מצות הפרשת חלה
בפרשה מופיעה מצוה הנקראת: מצות הפרשת חלה: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה׃ וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַיהוָה׃ (כ) רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה".
מצות הפרשת חלה עושים כאשר אופים חלה מכמות גדולה של בצק (1.560 ק"ג). מתוך הבצק מפרישים שיעור מסוים, ומברכים:
בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲֹשֶר קִדְֹּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִיוָּנוּ לְהַפְרִיֹש חַלָּה תְרוּמָה) בנוסח אשכנז אומרים : חַלָּה מִן הָעִיסָה(.
האישה מוציאה חתיכה מן העיסה ומרימה בשתי ידיה ואומרת: הֲרֵי זוֹ חַלָּה.
בזמן שבית המקדש היה קיים, העבירו את התרומה מהפרשת החלה לכהנים. בימינו, שאין בית המקדש, שורפים את החלק הזה.
- עונשו של מחלל שבת
כאמור, כפי שצוין קודם לכן, לאחר הנס שהקב"ה עשה לבני ישראל במרה (הפך את המים המרים למתוקים) הם שמעו את דיני השבת ואת החובה לשמור את השבת. בשבת השנייה במסעם במדבר ראו בני ישראל אדם שמקושש עצים ביום השבת: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת׃". הם ביקשו ממנו שיפסיק והזכירו לו שמחלל שבת – מות יומת! , אך הוא המשיך בשלו, ולכן הם לקחו אותו אל משה שיורה מה לעשות איתו: " וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה׃ וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ׃".
משה לא ידע איזו מיתה עליו לקבל, ולכן פנה לקב"ה שהורה על מוות בסקילה על ידי רגימתו באבנים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה׃ וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה׃".
- מצות ציצית
המצווה האחרונה המופיעה בפרשה היא: מצות ציצית השקולה כנגד כל המצוות. הראייה לכך היא שציצית בגימטריה נותן 600. בציצית יש 8 חוטים ו- 5 קשרים שעושים בה ובסה"כ 613 שהם תרי"ג מצוות: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם" על הציצית יש ציווי לשים חוט תכלת כדי שצבע התכלת יזכיר לנו את מקומו של הקב"ה וכך נזכור לקיים את כל מצוותיו: "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת׃ וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֺת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", וכל זאת כדי שלא נלך אחרי כל דבר שהעיניים רואות והלב חומד, ונמנע מן החטאים ונתקדש לקב"ה: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם׃ לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֺתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם׃ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃".
רש"י מסביר שבציצית ישנם 8 חוטים כנגד 8 ימים שבני ישראל שהו מהרגע שיצאו ממצרים ועד לרגע שבו חצו את ים סוף ואמרו שירה על הים לכבוד הנס העצום שעשה להם הקב"ה.
מהם המסרים בפרשה?
- איפוק ושליטה עצמית
בזמן שמקיימים את מצוות הפרשת חלה, מפרישים חלק מן העיסה, ולא משתמשים בכולה לצורך מאכל. באופן הזה אנו מפגינים כוח של איפוק ושליטה עצמית. כיהודים אנו אמורים לעבוד על המידות שלנו ולשלוט בתאוות האכילה ולא שהיא תשלוט בנו.
- מפתח הפרנסה נמצא בידיים של הקב"ה
המחשבה המנחה אותנו היא שבכוח הפעולות והמעשים שלנו, אנחנו מתפרנסים. זוהי אשליה ואחיזת עיניים. מי שנותן את הפרנסה לאדם הוא הקב"ה. זה לא התארים ולא הקשרים ולא הניסיון התעסוקתי ולא שום דבר, אלא מה שהקב"ה גזר עלינו בראש השנה. במרוצת החיים אנו עסוקים בכל כך הרבה דברים: עבודה, גידול ילדים, משפחה, סידורים, ריצות, תחביבים ועוד..
כאשר עוצרים ומקיימים מצות הפרשת חלה, הדבר מזכיר לנו שאין לנו מה להוסיף עוד ועוד שעות עבודה ועוד ועוד השתדלות מיותרת. עלינו מוטלת חובת ההשתדלות, אך היא סה"כ כמו מס שיש לשלם כדי לקבל את מה שהקב"ה כבר גזר עלינו שנקבל בראש השנה. השתדלות מיותרת לא תגדיל את הפרנסה. עיקר עבודתנו היא לעבוד את הקב"ה. מי שיבטח בקב"ה, יזכה לפרנסה. השתדלות מיותרת מצדנו לא רק שלא תוסיף פרנסה, אלא אף תפריע לנו להשקיע בדבר החשוב: בעבודת השם.
נביא שני פסוקים המראים כי פרנסה היא מהקב"ה בלבד:
- ״נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו״ (תהלים קלו, כה).
- ״פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון״(תהלים קמה, טז).
הקב"ה דואג למזון של כל אחד ואחד מאתנו ועלינו להודות לו על כך דרך הברכה שאנו מברכים על האוכל, וגם דרך הפרשת החלה.
כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו:
עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד
טעמו וראו כי טוב ה'
בכתיבה התבססתי על שיעור של כבוד הרב יוסף מזרחי שליט"א
https://www.facebook.com/Rabbi.Mizrachi
הוספת תגובה