הפרשה נפתחת בפסוקים: "  וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: ".

הפרשה משלימה את כל העניינים מהפרשה הקודמת ומוסיפה לפרט בעניין הקורבנות, על חלקם של הכהנים בכל קורבן ומה תפקידם בכל אחד מהם.

הנושאים הנידונים בפרשת צו:

• מה הטעם בכל עניין הקורבנות?
• קרבן עולה
• דיני מנחה
• מנחת חינוך
• מנחת חביתין
• דיני קרבן חטאת
• דיני קרבן אשם
• משמרות כהונה
• קרבן תודה
• קרבן שלמי נדבה
• איסור אכילת חלב ודם
• קידוש הכהנים וכלי המשכן

• מה הטעם בכל עניין הקורבנות?

הרמב"ם הסביר שבני ישראל ישבו במצרים והיו רגילים להקריב קורבנות. הם האמינו שזה הקשר לאל. מאחר שאי אפשר היה לגמול אותם מהקרבת הקורבנות, הקב"ה מיסד את עניין הקורבנות כדי להוציא אותם מעניין האלילות. כאשר הקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים הוא לא ציווה עליהם להקריב קורבנות ולא היה כל תכנון שהם יעשו זאת. אדרבא, הקב"ה רצה שהם יפסיקו עם זה. אולם, לאחר שבני ישראל חטאו בחטא העגל, הסתבר שזה חזק מהם. זאת הסיבה שהקב"ה מיסד את עניין הקורבנות והגדיר באופן ברור מה מותר ומה אסור.

• קרבן עולה

קורבן עולה הוא הקורבן המשובח מבין הקורבנות. זהו קורבן שמביא האדם מתוך נדבה או מתוך נדר. קורבן עולה מוקרב כולו לקב"ה והאדם המקריב אותו לא נהנה ממנו  בשום דרך. יש בידי קורבן העולה לכפר על ביטול מצוות עשה וכן על הרהורי עבירה.

את כל הקורבנות מקריבים ביום.

שאלה: מדוע על העולה נכתב שהיא עולה על המזבח כל הלילה ?

תשובה: קורבן העולה בא לכפר על הרהורי עבירה. אצל האדם עיקר הרהורי עבירה הם בלילה, ככתוב: "אָוֶן יַחְשֹׁב עַל מִשְׁכָּבוֹ יִתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב רָע לֹא יִמְאָס: " (תהלים לו, ה). במהלך היום אנשים טרודים בענייני הקיום ואין להם זמן להרהורים. כשהם מתפנים הם פנויים לחשוב על עוונות. קורבן העולה שבא לכפר על הרהורי עבירה שנעשים בלילה, מוקרב על המזבח גם בלילה.

במהלך היום והלילה מקריבים קורבנות וכתוצאה מכך מצטברת כמות גדולה של אפר, אותה יש לפנות כבר בעלות השחר, ככתוב: " וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ . " הכהן החליף לבגדים פחות מהודרים, ככתוב:  "וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים" ופינה את הדשן: "וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר . "

פינוי הדשן היה סגולה לעשירות, ולכן בכל בוקר נערכה הגרלה בין הכהנים מי יזכה לפנות את הדשן.

שאלה: מה הכוונה בפסוק ו': "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה: " ?

תשובה: כאשר מקריבים קרבן יש להקטיר על המזבח את כל חלקיו הפנימיים. במשך כל הלילה הם נשרפים עד שהם הופכים לאפר הנקרא: דשן. התורה מצווה כי לעולם אין לכבות את האש.

• דיני מנחה

את המנחה מגישים לצד הדרום מערבי של המזבח. לוקחים קומץ ממנה ומניחים על המזבח ומוסיפים את הלבונה. את מה שנותר אופים והכהנים אוכלים במקום קדוש שהוא חצר אוהל מועד: "כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי יְהוָה כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ": .

• מנחת חינוך

כהן המתחיל את עבודתו במשכן יקריב ביום העבודה  הראשון מנחה לקב"ה: "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהוָה בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה".

•  מנחת חביתין

הכהן הגדול מקריב כל יום מנחה לקב"ה –  מחציתה בבוקר ומחציתה בערב: "תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב ":.

מנחות הכהנים מוקרבות בשלמותן על המזבח ואינן נאכלות: "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל":.

מחציתה בבקר ומחציתה בערב. דעת הרמב"ם שמחלקים את כל החלות לחצאים, ו-12 חצאים מקריבים בבוקר, ושאר 12 החצאים מקריבים בערב. אבל הראב"ד סובר שאופים 12 חלות מעשירית האיפה, ומקריבים 6 בבוקר ו-6 בערב.

• דיני קרבן חטאת

הקרבן נשחט כמו קרבן עולה בצד צפון של העזרה: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי יְהוָה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא: ".

• דיני קרבן אשם

הקרבן נשחט כמו קרבן עולה בצד צפון של העזרה: "וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא: בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב":.

• משמרות כהונה

משמרות כהונה הן למעשה קבוצות של כהנים ששירתו בבית המקדש לפי תורנות שבועית. כל תורנות נקראה: משמרת. בכל משמרת כזו שירתה למעשה משפחה אחת. בהתחלה משה חילק את הכהנים לשמונה קבוצות. בהמשך שמואל הנביא חילק את הכהנים לשש עשרה קבוצות ולבסוף דוד המלך חילק אותם לעשרים וארבע משמרות. כל משמרת כזו שירתה במשך שבוע. בכל משמרת היו שישה בתי אב, כאשר בכל יום שרת בית אב אחד. ביום שבת עבדה כל המשמרת ביחד.

הכהנים ששירתו בכל יום קיבלו את עורות העולה וכן את מה שנותר מן המנחות:  "וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה: וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה:  ".

• קרבן תודה

קרבן תודה אדם מביא בארבעה מצבים כדי להודות לקב"ה על נס שנעשה לו והם: יורדי ים, הולכי מדבריות, אדם שהשתחרר מן הכלא וחולה שנתרפא. בנוסף לקרבן על האדם להביא ארבעה סוגי לחם, ומכל סוג עשרה כיכרות. לחם אחד מכל סוג ניתן לכהן  המקריב את הקרבן. השאר נאכלים ע"י האדם שהביא אותם: "עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:  ".

• קרבן שלמי נדבה

קרבן שאדם מביא כאשר הוא מתחייב להביא קרבן לאחר שנדר נדר או התנדב. מאחר שהאדם לא מביא את הקרבן כדי להודות על נס, אין צורך להביא איתו לחם. הקרבן נאכל במשך שני ימים: "וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל": . את מה שנשאר ביום השלישי – שורפים.

אם בשעת הקרבת הקרבן, האדם חשב לאוכלו גם ביום השלישי, אז הקרבן למעשה נפסל ואסור לאוכלו. במצב זה הקרבן נקרא: פיגול.

אדם טהור יכול לאכול מבשר הקרבנות, ואילו לאדם טמא אסור לאכול מהם. אם הוא אכל במזיד, הוא חייב בעונש כרת: "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: " .

• איסור אכילת חלב ודם

איסור נוסף שמצווה הקב"ה את בני ישראל הוא האיסור לאכול חלב ודם: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ: וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ: ". זהו איסור חמור שמוצמד עליו העונש של מי שמפר אותו והוא עונש כרת: "כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ: ".

• קידוש הכהנים וכלי המשכן

בהמשך הפרשה מסופר על שבעת הימים שקדמו לפני שהמשכן התחיל לפעול כסדרו ועל כל הפעולות שמשה נצטווה מהקב"ה לעשות. כל הפעולות נעשו לפני כל עם ישראל: " וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: ".   משה  קידש את כלי המשכן: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:  " .

משה הלביש את הכהנים בלבוש מיוחד שהוכן קודם לכן וקידש אותם: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ: ".

 הכהנים נצטוו להישאר בחצר המשכן כל שבעת הימים: "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָה וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי: ".

מהם המסרים בפרשה?

• צו את אהרן, וברש"י, אין צו אלא לשון זירוז, אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. יש מסבירים הדבר על דרך המוסר, שהמלה "כיס", הוא מלשון כיסוי, שכל האיברים של האדם יש להם אפשרות של כיסוי, וכגון העיניים או האוזניים וכן הפה, אפשר לסוגרם, שלא נכשל בהם בדברים שהם אסורים, רק המוח שהוא מחשבת האדם אין לו שום כיסוי, והרבה עבודה יש להשקיע בזה, שלא יגיע למחשבות רעות חס וחלילה, וזה  הפירוש,  ביותר צריך לזרז, במקום שיש בו חסרון כיס, דהיינו שאין אפשרות של כיסוי. וזה גם הקשר של לשון זירוז דווקא בקרבן עולה, וכמבואר "צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה", מפני שקרבן עולה בא לכפר על המחשבה שאין לו כיסוי צריך זירוז מיוחד.

• ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים. מפרש רש"י , בגדים שבישל בהם קדירהלרבו, אל ימזוג בהם כוס לרבו . המהרש"א מביא מכאן ראיה, שצריך אדם להחליף בגדיו לכבוד שבת לבגדים נאים ונקיים, שכמו הכהן היה מחליף את בגדיו בשעת העבודה, ולא השתמש באותם בגדים שהוציא בהם את הדשן, כן יש להחליף את הבגדים, ולא להשתמש באותם הבגדים שהלך בערב שבת בהכנות של שבת.

• קורבן מנחה הוא קורבן מן הצומח, כגון: יין, שמן או תוצרת דגנים. המנחה היא קורבן שמביא העני, שידו אינה משגת להביא בהמה. התורה חוזרת שוב ומפרטת את דיני קורבן המנחה כדי להדגיש בפני הכהנים שאין לזלזל במנחה זו ושהיא חביבה לפני הקב"ה. באופן זה מראה הקב"ה כמה הוא חס על כבודם של העניים. חשוב שניקח מוסר השכל גדול ונאמר לעצמינו שאם הקב"ה ככה חס על כבודם של העניים, איך אנחנו צריכים להתנהג כשאנו פוגשים עניים בדרך הפושטים יד לקבל צדקה ועל חובתנו המוסרית לסייע לעניים.

כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו:

 עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר 

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד

– טעמו וראו כי טוב ה'—