פרשת מטות

הנושאים הנידונים בפרשת מטות:

• נדרים
• מלחמת מדין
• בקשת השבטים גד ראובן

• נדרים

משה רבינו מכנס את ראשי השבטים ומצווה אותם על האיסור החמור של נדירת נדר: "אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ–לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ:  כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה."

מהו נדר?

זה מצב שבו אדם מתחייב לאסור על עצמו דבר המותר על פי התורה ובנוסף הוא מקבל על עצמו עוד מצוות לא תעשה. במצב כזה נאמר: "לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ" ,כלומר, חייבים לקיים את הנדר ולא לחלל את מה שיוצא מפיו.

נשאלת השאלה: אם אדם נדר נדר ואינו יכול לעמוד בו, מה עושים במצב כזה?

תשובה: עליו לבצע תהליך הנקרא: התרת נדרים. חכם, יכול להתיר לבדו את הנדר, אם הוא מומחה. אם אין מומחה, אז מתירים שלושה הדיוטות. בגלל חומרת העניין, נוהגים לקיים בערב ראש השנה התרת נדרים וזאת כדי לא להגיע לראש השנה עם החטא של נדרים.

"וידבר משה אל ראשי המטות". משה ר"ת: מומחה שמתיר הנדר. מתירים שלשה הדיוטות.

• מלחמת מדין

הכנה למלחמה

הקב"ה פונה אל משה ומצווה אותו לנקום במדין על כך שהחטיאו את בני ישראל ולאחר מכן יגיע זמנו להסתלק מן העולם, ככתוב: "נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ."

נשאלת השאלה: הרי גם מואב היו שותפים בהחטאת בני ישראל, אז מדוע בהם לא ציווה הקב"ה לנקום?

התשובה: ישנן שתי סיבות לכך שהקב"ה לא ציווה לנקום במואב:

• מואב פעלו מתוך פחד, ולעומתם, מדין פעלו מתוך שנאה כלפי בני ישראל.
• ממואב עתידה לצאת רות המואביה, שעתידה להתגייר וממנה תצא שושלת מלכי יהודה עד המשיח (משיח בן דוד).

למרות שמשה ידע שלאחר המלחמה הוא יפטר מן העולם, הוא לא התמהמה והחל לארגן את בני ישראל למלחמה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת-יְהוָה, בְּמִדְיָן אֶלֶף, לַמַּטֶּה, אֶלֶף, לַמַּטֶּה–לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל, תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. "

ה' אמר למשה "נקום נקמת בני-ישראל", המדיינים החטיאו את ישראל, וגם גרמו להם מגיפה, אם-כן היו צריכים לעשות בהם שתי נקמות, אחת כנגד זה שהחטיאו לה', ואחת נקמת ישראל, ה' אמר נקום "נקמת בני-ישראל", ומשה אמר לישראל "נקמת ה'" שאנחנו צריכים לנקום נקמת ה'.

משה עצמו לא נלחם במדין מאחר שהוא גדל במדין ואסור לאדם להיות כפוי טובה ולהחזיר רעה תחת טובה. משה גייס מכל שבט אלף לוחמים: "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה, לַצָּבָא: אֹתָם וְאֶת-פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, לַצָּבָא, וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה, בְּיָדוֹ. "

כמו כן משה שלח למלחמה את פינחס שכן: "המתחיל במצווה  – אומרים לו גמור"  יחד עם כלי הקודש וחצוצרות התרועה. מדוע היה צורך בכלי הקודש?

התשובה היא שבלעם היה מכשף גדול וידע לעוף יחד עם מלכי מדין. כדי להילחם בהם פינחס היה מראה את הציץ שהשם חקוק בו והם היו נופלים, ככתוב: "אֶת-מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל-חַלְלֵיהֶם" כלומר, מלכי מדין נפלו מן האוויר על החללים שכבר היו על הקרקע.

שאלה: לשם מה שלח משה את החצוצרות למלחמה?

תשובה: משה שלח את החצוצרות מפני שיש מצווה מן התורה להריע בהן בזמן מלחמה.

איזו דמות חשובה נהרגה במלחמה?

"ְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, הָרְגוּ בֶּחָרֶב. " הרי ידוע שבתורה אין אות מיותרת. מספיק היה לכתוב שהרגו אותו. נשאלת השאלה": מדוע חשוב לציין שהרגו את בלעם בחרב ?

רש"י מסביר: בלעם אל ישראל להחליף אומנותו באומנותם. מה הכוונה? הכוונה שבני ישראל מנצחים את אויביהם בכוח פיהם, כלומר על ידי תפילה ובקשה לקב"ה. כפי שבלעם בא לקלל את בני ישראל, כלומר, לנצח אותם דרך הפה, אף בני ישראל באו והחליפו את אומנותם באומנותו, כלומר הרגו אותו בחרב. כזכור, יצחק ברך את עשו "ועל חרבך תחיה" (בראשית כ"ז, מ').

תוצאות המלחמה

בני ישראל נלחמו במדין והרגו את כל הגברים, שרפו את עריהם ולקחו בשבי את הנשים והילדים. הם הביאו את כל השלל אל משה ואלעזר הכהן ולא לקחו דבר לעצמם, ככתוב: "וַיִּקְחוּ, אֶת-כָּל-הַשָּׁלָל, וְאֵת, כָּל-הַמַּלְקוֹחַ–בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה וַיָּבִאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל".

משה כעס עליהם על כך שהשאירו בחיים את הנשים שהחטיאו את בני ישראל והביאו עליהם את המגיפה: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מֹשֶׁה:  הַחִיִּיתֶם, כָּל-נְקֵבָה הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בִּדְבַר בִּלְעָם, לִמְסָר-מַעַל בַּיהוָה, עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה, בַּעֲדַת יְהוָה". משה הורה להרוג את הנשים ואת הילדים הקטנים כדי שלא יישארו למדין זכרים: "וְעַתָּה, הִרְגוּ כָל-זָכָר בַּטָּף; וְכָל-אִשָּׁה, יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר–הֲרֹגוּ." משה התיר להשאיר את הבנות הקטנות לשפחות: "וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר–הַחֲיוּ, לָכֶם."

טהרה מטומאת המתים

על הלוחמים היה להיטהר מטומאת המתים, ולכן נשארו מחוץ למחנה שבעה ימים: "וְאַתֶּם, חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה–שִׁבְעַת יָמִים:  כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל".

הגעלת כלים וטבילת כלים

"וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל-אַנְשֵׁי הַצָּבָא, הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה:  זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה אַךְ אֶת-הַזָּהָב, וְאֶת-הַכָּסֶף; אֶת-הַנְּחֹשֶׁת, אֶת-הַבַּרְזֶל, אֶת-הַבְּדִיל, וְאֶת-הָעֹפָרֶת כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר-יָבֹא בָאֵשׁ, תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ (לעשות הגעלה או ליבון) וְטָהֵר–אַךְ, בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא; וְכֹל אֲשֶׁר לֹא-יָבֹא בָּאֵשׁ, תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם (הטבלה במקוה)".

מה הפירוש?

את הרכוש שהביאו בני ישראל היה צריך לטהר מאחר שגויים השתמשו בהם. תהליך הטיהור שנקרא: הגעלה או ליבון ולאחר מכן יש להטביל אותם במקווה, תהליך הנקרא: טבילת כלים. מכאן למדנו שיש להטביל במקווה כל כלי סעודה שיוצרו על ידי גויים וכן כלים, שהיו ברשותם, אפילו שהם חדשים לגמרי. זה נועד להוציא את הכלים מרשות הטומאה ולהעבירם לרשות הקדושה.

חלוקת השלל

הקב"ה הורה למשה לחלק את הבנות והבהמות בין הלוחמים לבין שאר בני ישראל באופן שווה. כלומר, מחצית ללוחמים ומחצית לבני ישראל, ככתוב: "וְחָצִיתָ, אֶת-הַמַּלְקוֹחַ, בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה, הַיֹּצְאִים לַצָּבָא–וּבֵין, כָּל-הָעֵדָה." על כל קבוצה להפריש מכס כתרומה לקב"ה. בעניין התרומה יש הבדל:

• " וַהֲרֵמֹתָ מֶכֶס לַיהוָה, מֵאֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא–אֶחָד נֶפֶשׁ, מֵחֲמֵשׁ הַמֵּאוֹת:  מִן-הָאָדָם, וּמִן-הַבָּקָר, וּמִן-הַחֲמֹרִים, וּמִן-הַצֹּאן.  מִמַּחֲצִיתָם, תִּקָּחוּ; וְנָתַתָּה לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, תְּרוּמַת יְהוָה".כלומר, קבוצת הלוחמים שנלחמו יתנו רק אחד חלקי חמש מאוד לאלעזר הכהן.
• וּמִמַּחֲצִת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן-הַחֲמִשִּׁים, מִן-הָאָדָם מִן-הַבָּקָר מִן-הַחֲמֹרִים וּמִן-הַצֹּאן–מִכָּל-הַבְּהֵמָה; וְנָתַתָּה אֹתָם, לַלְוִיִּם, שֹׁמְרֵי, מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן יְהוָה. שאר בני ישראל יתנו אחד חלקי חמישים לשבט לוי. הסיבה: המאמץ שלהם נמוך משמעותית כי הם לא יצאו להילחם.

הנס שהתרחש במלחמה

המפקדים חזרו מהמלחמה וספרו את החיילים, ואף חייל לא נפל במלחמה, ככתוב: "וַיִּקְרְבוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הַפְּקֻדִים, אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא–שָׂרֵי הָאֲלָפִים, וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ; וְלֹא-נִפְקַד מִמֶּנּוּ, אִישׁ".

• בקשת השבטים גד וראובן

השטחים שכבשו בני ישראל מסיחון מלך האמורי ומעוג מלך הבשן נראו לבני שבט גד ולבני שבט ראובן מתאימים מאוד עבור הצאן הרב שהיה להם: "וּמִקְנֶה רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד–עָצוּם מְאֹד" ולכן הם פנו למשה לקבל את השטחים הללו כנחלה במקום חלקם בארץ ישראל: "וַיֹּאמְרוּ, אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ–יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה:  אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן."

משה גער בהם שלא יעלה על הדעת שהם יישבו כאן, בעוד ששאר בני ישראל ילחמו כדי לרשת את הארץ. יתרה מכך, הבקשה שלהם מחלישה את המוטיבציה של שאר השבטים להיכנס ולהילחם ולרשת את הארץ. יתכן גם שהדבר יכעיס את הקב"ה על כך שלא מעוניינים בארץ ישראל: "וְלָמָּה תנואון (תְנִיאוּן), אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–מֵעֲבֹר, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, יְהוָה."

בני שבט גד ובני שבט ראובן, שהיו לוחמים מצוינים, הציעו למשה שהם יקבלו את השטחים הללו כנחלה, ישאירו כאן את משפחותיהם ואת צאנם ויובילו את בני ישראל לקרבות הכיבוש, ורק לאחר ששאר השבטים יקבלו את נחלתם בארץ ישראל, הם יחזרו לביתם: "וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם, אֶל-מְקוֹמָם; וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר, מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לֹא נָשׁוּב, אֶל-בָּתֵּינוּ–עַד, הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלָתוֹ. "

משה הסכים לבקשתם בתנאי שיצאו עם בני ישראל למלחמה עד השלמת כיבוש הארץ. הם ביקשו לקבל את הנחלה לפני קיום התנאי ומשה הסכים לכך: "בְּנוּ-לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם; וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם, תַּעֲשׂוּ". בני השבטים גד וראובן התחייבו בפניו:  "  וַיֹּאמֶר בְּנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר:  "עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה". משה ידע שהוא לא יכנס לארץ, וכדי לקיים את התנאי, מינה את יהושע בן נון ואת אלעזר הכהן שיהיו האחראים על קיום הבטחתם של השבטים גד וראובן.

כשמשה ניגש לחלק את הנחלה בין שבט גד לבין שבט ראובן הוא נוכח לדעת שהנחלה מאוד גדולה ביחס לגודל השבטים, ולכן פנה אל שאר השבטים וביקש "מתנדבים" שיצטרפו אליהם. מחצית משבט מנשה התנדב,ככתוב: "וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף, אֶת-מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, וְאֶת-מַמְלֶכֶת, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן".

ולחצי שבט המנשה. הרמב"ן מקשה מדוע נתן משה רבינו לחצי שבט המנשה את נחלתם בעבר הירדן והלא לא מצינו שביקשו לקבל שם חלק ונחלה? ואומר החזקוני דבאמת בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג ורק בני ראובן וגד שאלו, אלא מפני שאביהם מנשה גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע שהוא הטמין הגביע באמתחת בנימין, ניתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן. וכן נמצא במדרש (ב"ר פד, יט) מנשה גרם לשבטים לקרוע לפיכך נקרעה נחלתו, חציה בארץ הירדן וחציה בארץ כנען.

מהם המסרים בפרשה?

• בפרשה אנו נתקלים לראשונה במילה: אחוז ובמילה מכס

• המלה פרנסה מורכבת מ- 2 מילים: פה רסן ללמדנו כי אדם השומר פיו יש לו פרנסה.

• תורה שבכתב ותורה שבעל פה. למה אומרים שבעל פה ולא אומרים תורה שבפה? מאחר שצריך להיות בעל הבית על הפה, לשמור על הפה, אז יש לו הצלחה בתורה.
• "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה, לַצָּבָא: אֹתָם וְאֶת-פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, לַצָּבָא". מקשה המדרש שהרי הקב"ה אמר למשה "נקם נקמת" כלומר אתה בעצמך, ואיך הוא שולח אחרים? מתרץ שמפני שנתגדל בארץ מדין לא רצה לצער למי שעשה לו טובה, אומרים: משל לבור ששתית ממנו מים – אל תזרוק בו אבן, ואומרים: בעלי המוסר שרואים מכאן כמה גדולה החובה של הכרת הטוב, שהרי הקב"ה ציוה למשה "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך" ואומר רש"י שאף על פי ששמע משה שמיתתו תלויה בנקמה זו, עשה בשמחה ולא עיכב. משה רבינו ויתר על חייו כדי שילכו לנקום את נקמת בני ישראל במדין וגם הכריח את בני ישראל לצאת למלחמה בניגוד לרצונם, שלא רצו לגרום למיתתו של משה, ובכל זאת לא ויתר על החיוב של הכרת הטוב, ולא קיים המצוה בעצמו אלא ע"י שלוחיו.
• בעניין חלוקת שבט מנשה בין שני עברי הירדן, מקשים בעלי המוסר, שהרי מנשה עשה כן מחמת מצות כיבוד אב שיוסף ציוה עליו לעשות כן, ויוסף הצדיק היה לו חשבון צודק במעשהו ולמה נענש על כך? ומתרצים כי עניינים בין אדם לחברו הם חמורים מאוד וכל מי שפוגע בזולת אף על פי שעשה מתוך כוונה טובה ולא פגע אלא בעקיפין מכל מקום נענשים על זה, כמו שרואין שבכל זאת נענש מנשה דורות אחרי המעשה ונחלתו נתחלקה לשני חלקים. עלינו ללמוד מזה להיזהר מאוד שלא לפגוע או להכלים את הזולת גם מתוך כוונה טובה, כי ענייני בין אדם לחברו חמורים מאוד.

 כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו:

 עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר 

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד

– טעמו וראו כי טוב ה'—  

בכתיבה הסתמכתי על שיעור של כבוד הרב יוסף מזרחי שליט"א:https://www.facebook.com/Rabbi.Mizrachi