פרשת כי תישא

הפרשה נפתחת בפסוק: " וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ כִּי תִשָּׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא־יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם׃".

הקב"ה פונה אל משה שיספור את בני ישראל. למה הדבר דומה?

לאדם שיש לו אוסף אבני חן יקרות ערך, ועליו הוא שומר כבבת עינו. מידי פעם הוא סופר את אבני החן שלו כדי לדעת את מספרן המדויק. באופן דומה הקב"ה, שמחבב את בניו, בני ישראל, יותר מכל, מעת לעת סופר אותם.

הנושאים הנידונים בפרשת כי תישא:

• מחצית השקל
• שמירת שבת
• חטא העגל
• לוחות הברית השניים
• שלוש עשרה מידות הרחמים
• תורה שבכתב ותורה שבעל פה

• מחצית השקל

כאמור, הקב"ה מצווה את משה לספור את בני ישראל, אך לא בספירה ישירה של האנשים, אלא באמצעות מטבעות. כל איש ייתן מטבע, יספרו את המטבעות, וכך יידעו את מניינים של בני ישראל: " זֶה ׀ יִתְּנוּ כָּל־הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהוָה׃".

זה יתנו. פירש רש"י שהקב"ה הראה למשה כמין מטבע של אש ואמר לו כזה יתנו. המטבע של אש מרמזת כי האש יכולה להועיל וגם להזיק, האש יכולה לשרוף חו"ח, אך גם יכולה לבשל ולחמם ולהאיר וכדומה. כמו כן המטבע אם משתמשים בה לצדקה וגמילות חסדים, אז יש בזה תועלת מרובה, אבל אם משתמשים בכסף שלא לצורכי מצוה, אז יכולה לשרוף ולגרום נזקים חו"ח (נועם אלימלך).

עוד מרמזת מטבע של אש, שכמו אש יכולים ליהנות ממנה כמה אנשים ביחד, והאש לא נחסרת יותר ע"י זה, כמו כן, הנותן אינו נחסר מנכסיו ואינו מפסיד כלום.

עוד יש לרמז שאפילו העני שאינו יכול לתת רק קצת ודבר מועט, אבל אם הנתינה היא מתוך התלהבות של אש הרי גם נתינה מועטת נחשבת לתרומה גדולה, וגם יכולה להיות כופר נפש כמו נתינה גדולה.

מחצית השקל. למה לא שלם? כי צריך האדם להחזיק את עצמו לחצי ולא לאדם השלם.

עולה השאלה: מדוע על בני ישראל לתת כופר בעת ספירתם וכך למנוע בהם נגף (=מגיפה)?

התשובה היא: שאסור לספור את בני ישראל פן תפרוץ בהם מגיפה. כדי למנוע מגיפה, הקב"ה ציווה את משה שכל אדם מבני ישראל מגיל עשרים ומעלה ייתן לו מטבע של מחצית השקל. לאחר מכן ניתן יהיה לספור את כל המטבעות ולדעת את מספרם של בני ישראל. בחומש דברים פרק א', פסוק י' נכתב: "יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב׃". אפשר לספור כוכבים, אך מאחר שכל כוכב הוא הוויה שלמה, המתגמדת כאשר סופרים אותה ביחד עם כל הכוכבים האחרים, כך גם עצם הספירה של בני ישראל מגמדת כל אחד. הרעיון הוא שכל אדם הוא עולם ומלואו ולא נכון וראוי לספור את בני ישראל כפי שסופרים מטבעות של שקלים, למשל, שכולם זהים אחד לשני.

לאחר שבני ישראל הביאו את מחצית השקל ונאספו כל המטבעות, משה ספר אותן וכך ידע מהו המספר של כל בני ישראל. לאחר מכן השתמשו במטבעות לצורך הכנת אדני הכסף שעליהם הועמד המשכן, כפי שנכתב: "וְלָקַחְתָּ אֶת־כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם׃." בנוסף לכך, הכסף הובא כדי לכפר על חטא העגל בו חטאו הגברים בלבד.

• שמירת שבת

בהמשך הפרשה מצווה הקב"ה על משה בהר סיני להעביר לבני ישראל את החשיבות העליונה והקדושה של שמירת השבת: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃  וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם׃ וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל־הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ׃ שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהוָה כָּל־הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת׃ וְשָׁמְרוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת־הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם׃ בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי־שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ׃".

רוב האנשים חושבים שיום כיפור הוא היום הכי קדוש לעם ישראל, אך האמת היא שהשבת חשובה יותר מיום כיפור. שמירת השבת היא אות (=סימן) בין הקב"ה, שקידש את בני ישראל משאר העמים, לבין בני ישראל. מי שמחלל את השבת "מות יומת". מה הכוונה?

מות – הקב"ה מקצר לו את תקופת החיים שנקצבה לו. למשל, אם לאדם נקצב לחיות עד גיל 87, הקב"ה מקצר לו את החיים לגיל 75, למשל.

יומת – הקב"ה כורת את הנפש, והאדם מאבד את חיי העולם הבא שלו. חד וחלק.

הקב"ה מדגיש את נושא שמירת השבת פעם נוספת בליווי האזהרות מה צפוי למחלליה מאחר שהוא רוצה להדגיש שלמרות הוראותיו המפורטות על אופן בניית המשכן, שמירת השבת חשובה יותר מעבודת הקודש של בניית המשכן ושיש לעצור אותה לצורך שמירת השבת.

שבת היא אות בין הקב"ה ועם ישראל וכל העושה בה מלאכה חייב איסור כרת שהוא האיסור החמור ביותר בתורה, שהרי אין גרוע מנשמה שנכרתת מהשם יתברך, מקור הברכה והאושר מקור החיים והנצח.

אך את שבתתי תשמרו. אך מיעוט הוא, כמו לגבי הגעלת כלים שכתוב אך את הזהב ואת הכסף, ודרשו חז"ל שה"אך" בא למעט את החלודה והעופרת. שיש להעביר לפני ההגעלה את החלודה, כמו כן לפני שבת יש להעביר את החלודה מן הגוף, לטהר את עצמו לקראת שבת, כדי שיכנס לשבת כשהוא נקי, ואז יוכל לקבל את השבת כדבעי.

אך את שבתותי. למעט את החלודה, פירוש לפני שבת לעשות תשובה, שבת אותיות תשב וגם בשת, צריך לעשות תשובה לפני שבת ולשמור שבת כראוי, שאם לא כן תהיה לו חו"ח בשת (בושת, בושה) למעלה.

12 פעמים הזהיר הקב"ה בתורה על השבת.

לעשות את השבת לדרתם. "לדרתם" כתוב חסר וי"ו ואפשר לקרותו "לדירתם", שבשעה שנכנסת השבת, צריך שתהיה דירתו של אדם מישראל מוכנה לכך, שלחן ערוך, נר דולק, ומיטה מוצעת, ולא שתכנס השבת, כאשר אין הדירה מסודרת ונקייה לכבודה של השבת (ילקוט ראובני).

אות היא לעולם. השבת היא כמו שלט, שכמו חנות שאפילו שהיא סגורה אבל כל זמן שהשלט תלוי על הפתח, סימן הוא שהחנות תהיה פתוחה בעתיד, אבל אם הורד השלט סימן הוא שהחנות אף פעם לא תפתח. כמו כן השבת, שאם קרה חו"ח שיהודי נכשל בעבירה אבל כל זמן שהוא שומר את השבת זה סימן ועדות שהוא יהודי שיש לו שייכות בליבו לקב"ה, ואם לאו, השלט הוסר זה עדות שאין לו שום קשר עם הקב"ה והתורה (החפץ חיים).

וביום השביעי שבת וינפש. סופי תיבות "שתים", רמז לשתי נשמות שיש בשבת (בעל הטורים).

שבת וינפש. רמז לנשמה יתירה שמקבל אדם בשבת, "וינפש" וי אבדה נפש, שבמוצאי שבת נוטלין ממנו את הנשמה יתירה (מסכת ביצה ט"ו ע"ב).

• חטא העגל

הקב"ה ציווה את משה לעלות אליו ולקבל את שני לוחות הברית כדי למוסרם לבני ישראל. בני ישראל  ליוו את משה ויהושע עד שיצאו מן המחנה. יהושוע המשיך ללוות את משה והמתין לו בתחתית ההר.

משה שהה ארבעים יום וארבעים לילה בהר סיני וכל העת קיבל מהקב"ה את דברי התורה. לאחר שהקב"ה סיים לדבר עם משה בהר סיני, הוא מסר לו את שני לוחות הברית הכתובים על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, ככתוב: "וַיִּתֵּן אֶל־מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים׃." שני לוחות הברית אמורים להיות המוקד המרכזי והקדוש ביותר במשכן. על הלוחות היו חרותים עשרת הדיברות ובאופן ניסי, אפשר היה לקרוא אותם משני הצדדים.

מה נעשה בזמן הזה בקרב בני ישראל ?

בני ישראל נשארו ללא מנהיגם והמתינו למשה במשך ארבעים יום, אך הייתה להם טעות בספירה. משה רבנו עלה להר סיני בשעות היום, ובני ישראל החשיבו את היום הזה ליום הראשון לספירת ארבעים היום, אך היה עליהם להתחיל את הספירה רק בלילה שלאחר מכן. נוצר מצב שבני ישראל ציפו לבואו של מנהיגם משה רבינו ומשטעו וחשבו שהוא לא מגיע ביקשו מאהרון שיעשה להם אלוקים במקומו: " וַיַּרְא הָעָם כִּי־בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן־הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל־אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם ׀ עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי־זֶה ׀ מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ׃."

בעת יציאת מצרים היו מצרים שראו את הניסים שחולל הקב"ה לבני ישראל והחליטו להסתפח לבני ישראל. הם נקראו: ערב רב. אותו ערב רב החל להסית את בני ישראל בדבר מותו של משה ומשכו אותם לעשות להם אלוהים אחרים שינהיג אותם.

הם פנו לזקנים כדי שיעשו להם מנהיג חדש. הזקנים התנגדו ואמרו שזו כפירה בבורא עולם. בתגובה לכך בני ישראל הרגו את הזקנים. לאחר מכן הם פנו לחור, בנה של מרים, אחות משה, כדי שיעשה להם אלוקים, אך גם הוא הזדעזע מבקשתם והתנגד, עד שגם אותו הם הרגו. לבסוף הם פנו אל אהרון שיסייע להם או שגם אותו הם יהרגו. אהרון ניסה להרוויח זמן עד שמשה יחזור, ולכן שלח אותם להביא תכשיטים מנשיהם ומילדיהם, ככתוב: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי׃". נשותיהם התנגדו לכך, והגברים חזרו לאהרון ומסרו לו את הזהב שהם ענדו: "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל־הָעָם אֶת־נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל־אַהֲרֹן׃". אהרון לקח את הזהב והשליכו לאש. בקרב הערב רב היו מכשפים שיצרו את צורת העגל: "וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃". אהרון ראה שבני ישראל רוצים לזבוח לעגל וניסה להרוויח זמן נוסף ואמר להם שקודם יש לבנות מזבח. לאחר מכן אמר להם שמחר הם יחגגו חג לה': "וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוָה מָחָר׃".  למחרת בבוקר העם השכים קום לזבוח לעגל, לאכול ולהתהולל בהשפעת היצר הרע שנקרא גם השטן: "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק׃".

לנוכח ההתרחשויות, הקב"ה פנה אל משה: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֶךְ־רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃ סָרוּ מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיִּזְבְּחוּ־לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃". הקב"ה פוקד על משה לרדת אל העם ולטפל במצב. הקב"ה כעס ורצה להשמיד את בני ישראל:  "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת־הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא׃ וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל׃". משה התחנן שהקב"ה יחזור בו, ככתוב: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת־פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה׃ לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל־הָרָעָה לְעַמֶּךָ׃" והקב"ה קיבל את בקשתו: "וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ׃".

בתגובה משה ירד מן ההר עם לוחות הברית והצטרף ליהושע וכשהם הגיעו למחנה הם הזדעזעו לראות את כל העם, מלבד שבט לוי, רוקדים מסביב לעגל. באותו רגע פרחו האותיות מלוחות הברית ומשה שיבר את הלוחות: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת־הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו [מִיָּדָיו] אֶת־הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר׃".

משה לקח את עגל הזהב, שרף אותו באש וטחן את האפר והשליכו למים. את המים נתן לבני ישראל לשתות: "וַיִּקַּח אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר־דָּק וַיִּזֶר עַל־פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃". אדם שחטא בסתר, התנפחה ביטנו ומת.

אהרון עדכן את משה בכל ההתרחשות. בתגובה משה עמד בפתח המחנה וקרא למי שמאמין בקב"ה שיבוא אליו. שבט לוי התייצב לידו: "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיהוָה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל־בְּנֵי לֵוִי׃". משה אמר להם לחגור את חרבותיהם ולצאת להרוג את כל מי שעבד את העגל, אפילו אם הוא בן משפחה: "וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ־חַרְבּוֹ עַל־יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ־אֶת־אָחִיו וְאִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת־קְרֹבוֹ׃". שבט לוי הרגו שלושת אלפים איש שחטאו: "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן־הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ׃". משה אמר להם שמעתה עבודת הכהונה תעבור מבכורי בני ישראל אל שבט לוי.

בני ישראל התחרטו על מעשיהם ומשה עלה להר סיני לארבעים יום נוספים כדי לבקש מחילה מהקב"ה בתקווה שימחל להם: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל־יְהוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם׃". משה ביקש סליחה מקב"ה ואף הוסיף שבמידה והקב"ה לא יסלח להם, הוא מבקש שהקב"ה ימחה את שמו מהתורה: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב׃ וְעַתָּה אִם־תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם־אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ׃". הקב"ה השיב לו שמי שחטא, ימחה מהתורה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא־לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי׃". בנוסף הקב"ה אמר למשה שמעתה ואילך הקב"ה לא ינהיג את בני ישראל בעצמו, אלא באמצעות מלאך: וְעַתָּה לֵךְ ׀ נְחֵה אֶת־הָעָם אֶל אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם׃". לאחר מכן הקב"ה הביא מגיפה שכילתה את החוטאים: "וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת־הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן׃".

כל מי שחטא בחטא העגל שילם על כך בחייו ומת באחת משלוש הדרכים הבאות:

1. אדם שחטא וקיבל התראה בנוכחות עדים – הומת בחרב על ידי שבט לוי.
2. אדם שחטא בנוכחות עדים, אך לא קיבל התראה – הומת במגיפה.
3. אדם שחטא ולא קיבל התראה ולא חטא בנוכחות עדים – הומת באמצעות שתיית המים שבהם היה אפר העגל, ביטנו התנפחה והוא מת.

מעבר לכך הקב"ה אמר למשה שבכל פעם שבני ישראל יחטאו, הוא יעניש אותם גם על חטא העגל. מאז ועד היום כל פורענות שבאה על בני ישראל, יש בה גם עונש על חטא העגל.

לאחר מכן הורה הקב"ה למשה להכין לוחות ברית חדשים. משה שהה שוב ארבעים יום וארבעים לילה בהר סיני. ביום הכיפורים ירד משה עם הלוחות השניים.

הקב"ה הורה למשה להמשיך להוביל את בני ישראל לכיוון הארץ המובטחת, אך הפעם בליווי מלאך כדי למנוע מצב שבו העם יחטא שוב ואז הקב"ה יכלה אותם לגמרי: "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת־הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי׃ אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף אַתָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ׃". בני ישראל הבינו את חומרת מצבם ושקעו באבל עמוק: "וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת־הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא־שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו׃".

סנקציה נוספת היא שמשה הרחיק את אוהלו ממחנה בני ישראל מרחק של כאלפיים אמה (כקילומטר): "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת־הָאֹהֶל וְנָטָה־לוֹ ׀ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן־הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל־מְבַקֵּשׁ יְהוָה יֵצֵא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה׃". כשמשה היה הולך מן המחנה אל אוהל מועד, כל העם עמד וצפה בו. כשמשה נכנס לאוהל מועד היה יורד עמוד הענן אל האוהל וכל העם השתחווה: "וְרָאָה כָל־הָעָם אֶת־עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל־הָעָם וְהִשְׁתַּחֲוּוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ׃", והקב"ה דיבר עם משה פנים אל פנים וכל העת יהושוע בן נון נמצא באוהל: "וְדִבֶּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה פָּנִים אֶל־פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל־הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל׃" . לאחר מכן היה משה מעביר את דברי הקב"ה אל העם.

משה פנה אל הקב"ה שהוא לא מעוניין שמלאך ילווה אותם בדרך, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. משה הסתמך על כך שהקב"ה אמר למשה שהוא מצא חן בעיניו, ומשה ביקש לראות מה השכר של אדם המוצא חן בעיני הקב"ה. הקב"ה נענה לבקשתו  להוביל את בני ישראל בעצמו: "וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ׃". משה הוסיף שאם הקב"ה לא יוביל אותם בעצמו, הם לא רוצים לעלות לארץ: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם־אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל־תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה׃". משה המשיך ואמר שאהבתו של הקב"ה לבני ישראל מתבטאת בהשראת השכינה בעם ישראל ולא בקרב העמים האחרים: "וּבַמֶּה ׀ יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלֵינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל־הָעָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה׃". הקב"ה השיב לו שהוא מקבל את בקשתו, ולעולם לא ישרה את שכינתו על הגויים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה גַּם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי־מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם׃".

משה ראה שזו שעת רצון ודבריו מתקבלים, והמשיך וביקש לראות את מראה כבוד הקב"ה: "וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת־כְּבֹדֶךָ׃". הקב"ה השיב לו שהגיע הזמן שהוא ילמד אותם איך לפנות אליו ולעורר אצלו רחמים. רש"י מסביר שהקב"ה אומר שלעיתים התפילה תתקבל ולעיתים היא לא תתקבל אבל אין תפילה שהולכת לשווא: "וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל־טוּבִי עַל־פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת־אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת־אֲשֶׁר אֲרַחֵם׃". הקב"ה הוסיף שאדם חי לא יכול לראות את פני הקב"ה כל עוד הוא חי: "וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת־פָּנָי כִּי לֹא־יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי׃". יחד עם זאת, הקב"ה ציין שיש מקום בהר סיני שמוכן למשה כדי שיכנס לשם ואז הקב"ה יעבור על פניו מבלי שמשה יינזק ומבלי שיראה את פניו, אלא רק את אחוריו. רש"י מסביר שהדבר שנראה למשה הוא קשר תפילין: "וַיֹּאמֶר יְהוָה הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל־הַצּוּר׃ וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד־עָבְרִי׃ וַהֲסִרֹתִי אֶת־כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת־אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ׃". כמובן, שיש כאן עומק רב הנשגב מבינתנו.

שלוש בקשות ביקש משה רבינו מאת הקב"ה לאחר מעשה העגל:

• שהקב"ה ילך אתם, ולא מלאך, ונתקבלה תפילתו.
• שלא תשרה שכינה בין הגויים, ונתקבלה תפילתו.
• הראני נא את כבודך, ונתקבלה תפילתו רק "וראית את אחורי", שראה רק קשר של תפילין.

מי אשר חטא לי אמחנו מספרי .ועתה לך נחה וגו'. לכאורה קשה מאד, שבתחילה משה אמר לקב"ה שאם אינו מוחל לכלל ישראל 'מחני נא מספרך אשר כתבת'  ועכשיו כאשר הקב"ה אומר לו 'מי אשר חטא לי אמחנו מספרי' , משה רבינו הרועה הנאמן שותק, הרי בתשובה זו לא נאמר שהקב"ה מוחל חטאתם. אלא אמר המהרי"ד מבעלז ע"פ מה דאיתא בגמ' ר"ה שיש ג' ספרים, ספר א' לצדיקים גמורין ב' לבינונים ג' לרשעים גמורין, ואמר הקב"ה למשה רבינו החוטאים בעגל אכתוב בספר הג' ואותך בספר א', ואמר משה רבינו להקב"ה ריבונו של עולם אני איני רוצה להיות בספר מיוחד, אלא באותו הספר שנכתבו ישראל, למרות שחטאו בעגל גם אני רוצה להיות שם ביניהם .'ועתה אם תישא חטאתם' לכתוב אותם בספרן של צדיקים אזי טוב, ואם אין, "מחני נא מספרך אשר כתבת" כלומר מחני מספר א' ותכתוב אותי גם כן בספר ג', שבכל עניין אני רוצה להיות עם כלל ישראל ביחד באותו ספר. "ויאמר ד' אל משה"  כשהקב"ה ראה את אהבתו הבלתי מוגבלת עד מסירות נפש לכלל ישראל אמר לא אותך אמחה מספרן של צדיקים כדי להעמידך עמם בספר אחד בספרן של רשעים, אלא אעשה להיפך "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי"  מספר הג'. רצה לומר: את ישראל שחטאו אמחה מספרן של רשעים ואכתבם איתך יחד בספרן של צדיקים… 'ועתה לך נחה את העם'  וגו'.

• לוחות הברית השניים

הקב"ה יצר מחצב של אבן יקרה בשם: סנפירינון בתוך האוהל של משה וביקש ממנו להכין שני לוחות הברית במקום אלו ששבר: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה פְּסָל־לְךָ שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל־הַלֻּחֹת אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל־הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ". רש"י מסביר שהקב"ה אמר לו שאת הפסולת שבעצם סיתות האבנים ייקח משה לעצמו, וכך משה התעשר. הקב"ה ביקש ממשה לעלות בפעם השלישית אל ההר, אך הפעם לבדו ואפילו להרחיק משם את הצאן והבקר: "וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל־הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל־רֹאשׁ הָהָר׃ וְאִישׁ לֹא־יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם־אִישׁ אַל־יֵרָא בְּכָל־הָהָר גַּם־הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל־יִרְעוּ אֶל־מוּל הָהָר הַהוּא׃", וזאת מסביר רש"י כדי שלא תשלוט בלוחות העין הרע, ויש משפט שכל אחד מאיתנו צריך לאמץ היטב: אין לך יפה מן הצניעות. משה עשה כפי שנתבקש: "וַיִּפְסֹל שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל־הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים׃".

כאשר משה עלה להר הקב"ה התגלה אליו: "וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהוָה׃" ומסר לו את הדרך שבה כל יהודי ויהודייה יכולים להתפלל אל הקב"ה ולעורר עליהם רחמים והיא נקראת: שלוש עשרה מידות הרחמים.

• שלוש עשרה מידות הרחמים

"וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא

• א. יְהוָה (מידת רחמים לפני שחטא)
• ב. יְהוָה (מידת רחמים לאחר שחטא)
• ג. אֵל רַחוּם וְחַנּוּן (מידת רחמים)
• ד. אֶרֶךְ אַפַּיִם (הקב"ה משהה את העונש למקרה שהאדם יתחרט ויעשה תשובה)
• ה. וְרַב חֶסֶד (לאנשים שאין להם זכויות, הקב"ה עושה איתם חסד)
• ו. וֶאֱמֶת (הקב"ה משלם שכר טוב למי שעושה את רצונו)
• ז. נֹצֵר חֶסֶד (הקב"ה שומר את החסד שהאדם עושה)
• ח. לָאֲלָפִים (הקב"ה שומר את החסד לאלפיים דורות)
• ט. נֹשֵׂא עָוֺן (הקב"ה סולח על פשעים שהאדם עושה במכוון)
• י. וָפֶשַׁע (הקב"ה סולח על פשעים שהאדם עושה להכעיס)
• יא. וְחַטָּאָה (הקב"ה סולח על פשעים שהאדם עושה בשוגג)
• יב. וְנַקֵּה (הקב"ה לא מוותר על העוון לגמרי, אלא נפרע ממנו כל פעם מעט)
• יג. לֹא יְנַקֶּה (הקב"ה לא ינקה למי שאינו עושה תשובה)

פֹקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" – אם אדם עושה מעשה רע וממשיך לחטוא כאבותיו, זה נזכר עד דור רביעי. לעומת זאת, מעשה טוב שאדם עושה, הקב"ה מחשיב לו את זה אלפיים דורות. נמצא שמידה טובה עוצמתה פי 500 ממידה רעה.

הקב"ה כרת ברית  ששלושה עשרה מידות רחמים שיהודי/יה מתפללים לא יחזרו ריקם, ובנוסף הבטיח לחולל ניסים בעת כיבוש הארץ מן העמים היושבים בה: "וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל־עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא־נִבְרְאוּ בְכָל־הָאָרֶץ וּבְכָל־הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל־הָעָם אֲשֶׁר־אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת־מַעֲשֵׂה יְהוָה כִּי־נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ׃". יחד עם זאת, הקב"ה הזהיר את בני ישראל שיבדלו וישמרו מן העמים היושבים בארץ ומכל העבודה הזרה שלה וציווה להשמיד את מזבחותיהם ומצבותיהם ולכרות את עצי האשרה המשמשים לעבודה זרה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן־יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ׃ כִּי אֶת־מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת־מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת־אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן׃".

הקב"ה חוזר על חשיבות שמירת המצוות: איסור עשיית פסלים ומסכות, שמירת שלושת הרגלים, קדושת הבכורות באדם ובמקנה, שמירת השבת ואיסור אכילת בשר וחלב ביחד:

• איסור להשתחוות לכל דבר מלבד לקב"ה: "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְהוָה קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא׃"
• איסור עשיית פסלים ומסכות: "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה־לָּךְ׃"
• איסור בישול, אכילה והנאה מבשר וחלב ביחד: "לֹא־תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ׃"
• שמירת חג הפסח: "אֶת־חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם׃"
• שמירת שבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת׃".

הוכחה על אמיתות התורה הקדושה

עוד הוכחה מיני רבות על אמיתות התורה הקדושה. באף דת בעולם אין התחייבות כפי שיש בתורה כי בורא עולם יכול להתחייב ולקיים מאות ואלפי שנים קדימה, דבר שאדם בשר ודם לא יכול.

מה הכוונה?

הקב"ה מצווה שבשלושת הרגלים: בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות כל העם יעזבו את בתיהם ויעלו לירושלים. נשאלת השאלה מי ישמור על הרכוש שלהם מפני העמים הנמצאים בסביבה? הרי ברגע שהם עולים לירושלים, והדבר אורך זמן ממושך, עמי האזור יכולים לבוא ולגנוב להם את כל הרכוש: אוהלים, תכשיטים, בגדים, צאן בקר ועוד. כאן הקב"ה נותן הבטחה שרק בורא עולם יכול לתת, ולא ייתכן שאדם בשר ודם יכתוב את התורה וייתן הבטחה שהוא לא יכול לעמוד בה. הקב"ה מבטיח לבני ישראל שכאשר הם יעלו לירושלים, אף אדם לא יתקרב אל בתיהם ולא יגע להם ברכוש.

איפה זה כתוב?

"שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל־זְכוּרְךָ אֶת־פְּנֵי הָאָדֹן ׀ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃ כִּי־אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת־גְּבוּלֶךָ וְלֹא־יַחְמֹד אִישׁ אֶת־אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת־פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה׃" (שמות לד, כג-כד).

נמשיך: בית המקדש הראשון התקיים כ- 410 שנה. בית המקדש השני התקיים כ- 420 שנה.

בסה"כ בית המקדש הראשון והשני התקיימו כ- 830 שנה במצטבר. בכל אחת מן השנים הללו, יש לעלות שלוש פעמים בשנה לבית המקדש. כלומר, בסה"כ יש לעלות כ- 2,490 פעמים. בכל הפעמים הללו אף אדם לא התקרב לרכוש של בני ישראל. ניתן לראות שההבטחה של הקב"ה התקיימה כ-2,500 פעמים! וזאת רק דוגמה רבה מתוך אינספור פעמים שהקב"ה אומר ומקיים. מכאן כל אחד מאיתנו צריך להסיק לעצמו את החשיבות של שמירת התורה וקיום המצוות והפנמה של העונשים הצפויים למי שחו"ח עובר עליהם. הקב"ה רחמן אבל לא ותרן.

• תורה שבכתב ותורה שבעל פה

בעת שמשה היה בהר סיני הקב"ה לימד אותו את התורה שבכתב ואת התורה שבעל פה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה כְּתָב־לְךָ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל־פִּי ׀ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת־יִשְׂרָאֵל׃".  משה שהה בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה בלי לאכול ולשתות ובמהלכם כתב את עשרת הדיברות: "וַיְהִי־שָׁם עִם־יְהוָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל־הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים׃". כשמשה ירד, פניו קרנו אור שנבע מכך שהקב"ה הסתיר את פניי משה שלא יוכל לראות את כבוד הקב"ה: "וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד־מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן־הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא־יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ׃". בני ישראל חששו מלגשת אליו: "וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו׃". משה העביר להם את התורה וכשסיים שם על פניו מסוה: "וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל־פָּנָיו מַסְוֶה׃". כאשר היה משה נכנס לאוהל מועד לקבל הנחיות מהקב"ה, היה מסיר את המסוה ורק לאחר שיצא החזיר את המסוה.

מהם המסרים בפרשה?

"ונתנו" – המילה "ונתנו" היא מילה מיוחדת שניתן לקרוא אותה ישר מתחילתה ועד לסופה, וניתן לקרוא אותה הפוך: מסופה לתחילתה.

ונתנו המילה" ונתנו" אפשר לקרוא ישר והפוך, לרמז שהנותן צדקה, לא רק שאינו מפסיד בנתינה זו, אלא גם מקבל בחזרה שכר על זה שעצם הנתינה היא גם קבלה, וזה גם הטעם שהטעמים של "ונתנו" הוא קדמא ואזלא, שהנותן מקבל בחזרה.

"מחצית השקל" – המילה מחצית היא מילה מעניינת: מ ח צ י ת.

האות האמצעית צ' – מסמלת מתן צדקה.

שתי האותיות הקרובות אליה משני צדדיה הן האות ח' והאות י'. ביחד הן מרכיבות את המילה: חי. מי שנותן צדקה, מקרב אליו את החיים.

שתי האותיות הרחוקות ממנה משני צדדיה הן האות מ' והאות ת'. ביחד הן מרכיבות את המילה: מת. מי שנותן צדקה מרחיק ממנו את המוות. ועל כך נאמר: צדקה תציל ממוות.

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. יש שפירשו פירוש יפה, העשיר לא ירבה, העשיר לא יחשוב שע"י שמקמץ ליתן צדקה ע"י כך ירבה לו נכסיו, והדל לא ימעיט, שהעני לא יחשוב שע"י שנותן צדקה יתמעטו נכסיו, אלא גם העשיר הנותן צדקה לא יחסר לו כלום וגם העני לא יתמעטו נכסיו.

"כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם". ומסביר רבינו חיים בן עטר בפירושו על התורה, "כי תישא" מלשון "נשיאת ראש", בדומה ללשון הפסוק "ישא פרעה את ראשך", שהוא לשון מעלה, שתישא את ראש בני ישראל שראשם נמוך מחמת העבירה של מעשה העגל, ועל ידי שיתעלו במחשבתם למצוות ויתנתקו מן העבירות, הרי זו נשיאת ראש של עלייה רוחנית (המילה נישואין אכן מורכבת מאותו לשון).

ביאור הדברים הוא, שהקב"ה ברא את האדם כשראשו למעלה והולך בקומה זקופה, לרמוז על שאיפה להתעלות רוחנית, להבדיל מן הבהמה שראשה כלפי מטה לרמוז על שאיפה לגשמיות וארציות.

אדם מישראל שחוטא הגם שהוא הולך על שתי רגליים וראשו נטוי כלפי מעלה, מכל מקום במהותו הרוחנית הוא מושפל לגשמיות "נמשל כבהמות נדמו" (תהילים מ"ט, י"ג) על גחונו ילך, עיניו משוטטות כלפי מטה ואינן נשואות אל על לאלוקיו.

לכך נצטווה משה רבנו לשאת את ראש בני ישראל, לזקוף את קומתם הרוחנית, לרומם את מושגיהם, ולהפכם לעובדי אלוקים כדבעי.

אין ספק כי לכל אדם יש בחייו את הפרנסה, את חשבון הבנק, את החובות והטרדות, אך בל ניתן להם להשתלט לנו על החיים, על המחשבה, ולהיות מרכז החיים, אלא עלינו לשים בראש הפירמידה את החלק הרוחני, הכולל לימוד תורה, עשיית מצוות ומעשים טובים.

 בכתיבה התבססתי על שיעור מאת כבוד הרב יוסף מזרחי שליט"א

כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו:

 עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר 

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד

– טעמו וראו כי טוב ה'—