פרשת חיי שרה

הפרשה נפתחת בפסוקים: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים–שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן–בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ."

 הנושאים הנידונים בפרשת חיי שרה:

• פטירתה של שרה וקניית מערת המכפלה
• אליעזר יוצא למצוא כלה ליצחק
• אליעזר פוגש את רבקה
• אליעזר מגיע לביתה של רבקה
• יצחק פוגש את רבקה
• אברהם נושא בשנית את הגר לאישה
• פטירת אברהם אבינו
• פטירת ישמעאל

• פטירתה של שרה וקניית מערת המכפלה

שרה שמעה את סיפור העקדה, הזדעזעה ונפטרה. אברהם נכנס לאוהל ובכה עליה. לאחר מכן פנה אברהם לבני חת וביקש לרכוש קרקע כדי שיוכל לקבור את שרה. בני חת כיבדו מאוד את אברהם ואמרו לו שהוא יכול לקבור את שרה היכן שירצה: "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ–בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ, קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ; אִישׁ מִמֶּנּוּ, אֶת-קִבְרוֹ לֹא-יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ. " אברהם לא הסתפק בכך וביקש מהם שיפגישו אותו עם עפרון בן צוחר כדי שימכור לאברהם את מערת המכפלה הנמצאת בקצה שדהו: "יְדַבֵּר אִתָּם, לֵאמֹר:  אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁכֶם, לִקְבֹּר אֶת-מֵתִי מִלְּפָנַי–שְׁמָעוּנִי, וּפִגְעוּ-לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן-צֹחַר וְיִתֶּן-לִי, אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ, אֲשֶׁר, בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ:  בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי, בְּתוֹכְכֶם–לַאֲחֻזַּת-קָבֶר."

אברהם נפגש עם עפרון, שהציע לו את המערה בחינם: "לֹא-אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי–הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ; לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ, קְבֹר מֵתֶךָ." אברהם התעקש לשלם מחיר מלא עבור המערה: "וַיְדַבֵּר אֶל-עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם-הָאָרֶץ, לֵאמֹר, אַךְ אִם-אַתָּה לוּ, שְׁמָעֵנִי:  נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה, קַח מִמֶּנִּי, וְאֶקְבְּרָה אֶת-מֵתִי, שָׁמָּה."  עפרון אמר לאברהם שהמערה והשדה שווים 400 שקל כסף אבל סכום כזה מהו נחשב ביניהם: "וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת-אַבְרָהָם, לֵאמֹר לוֹ אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי, אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל-כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה-הִוא; וְאֶת-מֵתְךָ, קְבֹר".  אברהם הוציא כסף מזומן ושילם לעיני כולם את המחיר שנקב עפרון וכך רכש את מערת המכפלה: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם, אֶל-עֶפְרוֹן, וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן, אֶת-הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת–אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, עֹבֵר לַסֹּחֵר. "

חשוב להדגיש כי אברהם רכש את מערת המכפלה ואת השדה שמסביבה במחיר מלא ולעיני כל בני חת ובהסכמתם, ככתוב: "וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן, אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר, לִפְנֵי מַמְרֵא:  הַשָּׂדֶה, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ, וְכָל-הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, אֲשֶׁר בְּכָל-גְּבֻלוֹ סָבִיב לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה, לְעֵינֵי בְנֵי-חֵת, בְּכֹל, בָּאֵי שַׁעַר-עִירוֹ. "

לאחר מכן אברהם קבר את שרה במערת המכפלה שבחברון: "וְאַחֲרֵי-כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת-שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, אֶל-מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל-פְּנֵי מַמְרֵא–הִוא חֶבְרוֹן:  בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן."

ויהיו חיי שרה. "ויהיו" בגימטריה 37, כי שנים אלו היו עיקר השנים הטובות של שרה אמנו, משנולד יצחק עד שמתה שרה היו 37 שנים.

ברש"י: בת ק' כבת כ'. יש מפרשים שכך דרכו של אדם, בימי צעירותו קשור הוא בטבעו לתאוות העולם הזה ולעומת זה חזק הוא בזריזות, אמנם באיש זקן הדרך היא הפוכה שזריזותו חלשה אבל, לעומת זאת, הוא לא קשור לתאוות העולם הזה כמו בצעירותו, וזה בא הכתוב להודיענו ששרה היו לה שתי המעלות גם יחד, שגם הייתה כל ימיה כמו בת כ' לעניין הזריזות וגם הייתה בת ק' רחוקה מתאוות העולם הזה כל ימיה.

שני חיי שרה, ומפרש רש"י כולם שוין לטובה. והנה באמת לשרה היה הרבה צער וייסורים בחייה, עד תשעים שנה לא היו לה בנים וגם נלקחה לבית פרעה ולבית אבימלך, וגם מייסורי רעב היה לה, ובכל זאת קבלה הכל באהבה, וזה הפירוש כולם שוין לטובה, שאף הימים הקשים היו נחשבים בעיניה לטובה.

לספוד לשרה ולבכתה. למה כתוב קודם לספוד ואח"כ לשון בכיה? שלא כדרך האבלים שבתחילה הם בוכים ואח"כ מספידים, ומתרצים כי כשצדיק מת בתחילה לא מרגישים כל כך את ההעדר וככל שעובר הזמן אז מרגישים את החיסרון של הצדיק, ולכן כתוב קודם לספוד ואח"כ לבכתה, שהבכייה באה אחר כך כשמרגישים החיסרון.

ולבכתה כתוב כ' קטן. יש פירוש שלא יאמרו שאברהם מתחרט על העקידה, שהרי בגלל העקידה שנתבשרה שרה מתה, לכן בכה רק קצת. ויש עוד פירוש שזה נראה כאילו כתוב ולבתה, מפני שבאותו פרק זמן מתה גם הבת של אברהם.

• אליעזר יוצא למצוא כלה ליצחק

"וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם, בַּכֹּל."  בכל בגימטריה: בן. שואלים למה צריך גימטריה, שיהיה כתוב וה' ברך את אברהם בבן, ומפרשים שמי שיש לו בן צדיק כמו יצחק אבינו כבר יש לו הכל, וזה הפירוש בכל.

לעת זקנותו אברהם מעוניין למצוא כלה ליצחק, ולכן פונה אל אליעזר, עוזרו האישי, המטפל בכל ענייניו של אברהם: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ, הַמֹּשֵׁל, בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ" שייצא בשליחות למצוא אישה ליצחק, אך מזהיר אותו שלא ייקח אישה מבנות הכנעני היושבים בארץ, אלא משביע אותו שילך אל מקום הולדתו של אברהם וייקח לו אישה משם: "וְאַשְׁבִּיעֲךָ–בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ:  אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק. "  אליעזר, שואל את אברהם ומה יקרה אם האישה לא תרצה לבוא איתי, האם לקחת לשם את יצחק? אברהם משיב לו שמה שלא יהיה, יצחק נשאר בארץ: "הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תָּשִׁיב אֶת-בְּנִי שָׁמָּה. " אברהם מוסיף ואומר שהקב"ה ישלח עזרה במציאת השידוך: "יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת–הוּא, יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי, מִשָּׁם." אליעזר נשבע ויוצא לדרך.

• אליעזר פוגש את רבקה

אליעזר יוצא לדרך עם שיירה של 10 גמלים. רש"י מסביר שהגמלים היו זמומין, כלומר היה להם מחסום פה כדי שלא ירעו בשדות זרים וכך ימנע גזל. אליעזר החזיק בידו שטר המעיד על כך שעושרו של אברהם יעבור לעתיד לבוא ליצחק: "וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו, וַיֵּלֶךְ, וְכָל-טוּב אֲדֹנָיו, בְּיָדוֹ; וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אֶל-אֲרַם נַהֲרַיִם–אֶל-עִיר נָחוֹר."

אליעזר מגיע לחרן והושיב את הגמלים ליד הבאר. אליעזר התפלל לקב"ה וביקש ממנו שיעשה חסד עם אדונו, אברהם, לפיו הוא ימתין ליד הבאר וברגע שתופיע נערה, שבאה לשאוב מים, הוא יפנה אליה ויבקש ממנה לשתות מים. והיה והנערה תיתן לו לשתות וגם תסכים להשקות את גמליו, זה יהיה יעיד עליה שיש בה את מידת החסד. במידה ויתברר שהנערה ממשפחת אברהם, הדבר יהווה סימן שהיא האישה המיועדת ליצחק: " וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה–אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי. "

עוד לפני שאליעזר סיים להתפלל, הקב"ה כבר שלח את רבקה: "וַיְהִי-הוּא, טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן-מִלְכָּה, אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם; וְכַדָּהּ, עַל-שִׁכְמָהּ. "

אליעזר ניגש אל רבקה וביקש לשתות. רבקה השיבה לו: "וַתֹּאמֶר, שְׁתֵה אֲדֹנִי; וַתְּמַהֵר, וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּ–וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַל, לְהַשְׁקֹתוֹ; וַתֹּאמֶר, גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, עַד אִם-כִּלּוּ, לִשְׁתֹּת." רבקה שאבה מים לכל הגמלים: "וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר, לִשְׁאֹב; וַתִּשְׁאַב, לְכָל-גְּמַלָּיו. " כך התקיים התנאי הראשון.

אליעזר התפלא מאוד לנוכח המתרחש: "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה, לָהּ; מַחֲרִישׁ–לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהוָה דַּרְכּוֹ, אִם-לֹא. "  וכל כך היה בטוח בזכות של אברהם, כך שעוד לפני ששאל את מוצאה כבר הוציא נזם ושני צמידים ונתן לרבקה. לאחר מכן שאל אותה מאיזו משפחה היא באה והאם יש להם מקום בשבילו ללון: "וַיֹּאמֶר בַּת-מִי אַתְּ, הַגִּידִי נָא לִי; הֲיֵשׁ בֵּית-אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ, לָלִין" רבקה השיבה" :וַתֹּאמֶר אֵלָיו, בַּת-בְּתוּאֵל אָנֹכִי–בֶּן-מִלְכָּה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר". כך התקיים גם התנאי השני. אליעזר נפעם, השתחווה והודה לקב"ה על הנס: "וַיִּקֹּד הָאִישׁ, וַיִּשְׁתַּחוּ לַיהוָה."

• אליעזר מגיע לביתה של רבקה

אליעזר בירך את ה' על החסדים שעשה איתו מרגע צאתו מבית אברהם ועד שהגיע לבית רבקה: "וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ, מֵעִם אֲדֹנִי; אָנֹכִי, בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְהוָה, בֵּית, אֲחֵי אֲדֹנִי.  "

אליעזר הלך אחרי רבקה, שרצה לביתה וסיפרה על המפגש עם אליעזר. לבן, אח של רבקה, ראה את הנזם והצמידים והבין שאליעזר אדם עשיר, ולכן יצא בריצה אל אליעזר והזמין אותו להיכנס לביתם. אליעזר הגיע לביתם, פתח את הזמם (מחסום ששמים על הפה של הגמל כדי למנוע ממנו לאכול) ולבן נתן לגמלים לאכול. בני ביתה הגישו לאליעזר לאכול, אך הוא סירב לאכול עד שישלים את שליחותו: "ויישם (וַיּוּשַׂם) לְפָנָיו, לֶאֱכֹל, וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל, עַד אִם-דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי". אליעזר סיפר להם על אברהם והשליחות שבגינה הגיע אליהם, הראה להם את שטר המתנה, וסיפר על תפילתו אל הקב"ה, ועל כל מה שאירע ליד הבאר. אליעזר שאל אותם האם הם מסכימים שרבקה תינשא ליצחק, או שהוא ילך לחפש אישה אחרת. לבן ובתואל אמרו לו שהם רואים שיד הקב"ה מעורבת בעניין, ולכן הם מסכימים שרבקה תלך איתו כדי שתינשא ליצחק: "וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ, מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר; לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ, רַע אוֹ-טוֹב הִנֵּה-רִבְקָה לְפָנֶיךָ, קַח וָלֵךְ; וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן-אֲדֹנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה." לשמע הסכמתם, אליעזר השתחווה לקב"ה כדי להודות לו: "וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת-דִּבְרֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה, לַיהוָה. "

אליעזר הוציא כלי כסף, כלי זהב ובגדים ונתנם לרבקה. לאחיה ולאמה העניק פירות. הם סעדו והלכו לישון. בבוקר רצה אליעזר לצאת לדרך: "וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי. " אחיה ואמה התכוונה שרבקה תישאר איתם עוד שנה או לפחות עשרה חודשים, אך אליעזר לא רצה להתעכב: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל-תְּאַחֲרוּ אֹתִי, וַיהוָה הִצְלִיחַ דַּרְכִּי; שַׁלְּחוּנִי, וְאֵלְכָה לַאדֹנִי. " אחיה ואמה אמרו שהם ישאלו את רבקה, שהסכימה ללכת מייד: "וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ, הֲתֵלְכִי עִם-הָאִישׁ הַזֶּה; וַתֹּאמֶר, אֵלֵךְ." רש"י מסביר שרבקה הבהירה שהיא תלך גם אם הם יתנגדו. אחיה ואמה ברכו אותה שברכת אברהם תתקיים בזרעה: "וַיְבָרְכוּ אֶת-רִבְקָה, וַיֹּאמְרוּ לָהּ–אֲחֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה; וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ, אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו." רבקה והמניקה שלה התלוו לאליעזר ואנשיו ויצאו לדרך.

• יצחק פוגש את רבקה

בזמן שיצחק יצא לשדה להתפלל תפילת מנחה, הופיעה מרחוק שיירת גמלים. רבקה ראתה את יצחק מרחוק. היא פנתה לאליעזר ושאלה מי האיש, ואליעזר השיב: "וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי; וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס." אליעזר עדכן את יצחק על כל הניסים שהקב"ה עשה עבורו.

יצחק הביא את רבקה אל אוהל שרה אימו וברגע אחד התרחשו שלושת הניסים שהיו בחייה של שרה שרש"י מסביר שהם:

• נר היה דולק מערב שבת לערב שבת.
• הייתה ברכה בעיסה שממנה אפתה.
• היה ענן מעל האוהל.

כששרה הייתה בחיים כל הניסים הללו התקיימו. משנפטרה – פסקו. כשרבקה הגיעה – חזרו.

יצחק ראה זאת והתנחם בה: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ."

• אברהם נושא בשנית את הגר לאישה

אברהם נושא בשנית את הגר לאישה: "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה, וּשְׁמָהּ קְטוּרָה."  רש"י מסביר שקטורה זו הגר, שנקראה בשם זה על שם שמעשיה היו נאים כמו קטורת ושלא התייחדה עם אף אדם מאז ברחה מבית אברהם. היא ילדה לאברהם ילדים נוספים.

אברהם העניק את כל רכושו וכן את הכוח לברך אחרים לבנו יצחק: " וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, לְיִצְחָק." ואילו לשאר הילדים העניק את המתנות שקיבל מפרעה ומאבימלך ושלחם לארצות המזרח: "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם. "

• פטירת אברהם אבינו

אברהם נפטר בשיבה טובה בגיל 175 ונקבר על ידי יצחק וישמעאל במערת המכפלה יחד עם שרה אישתו: "וְאֵלֶּה, יְמֵי שְׁנֵי-חַיֵּי אַבְרָהָם–אֲשֶׁר-חָי:  מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה, וְחָמֵשׁ שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, זָקֵן וְשָׂבֵעַ; וַיֵּאָסֶף, אֶל-עַמָּיו וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, בָּנָיו, אֶל-מְעָרַת, הַמַּכְפֵּלָה:  אֶל-שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן-צֹחַר, הַחִתִּי, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר-קָנָה אַבְרָהָם, מֵאֵת בְּנֵי-חֵת–שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם, וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ."  רש"י מסביר שמאחר וישמעאל נתן ליצחק ללכת לפניו, זה מעיד שישמעאל חזר בתשובה.

לאחר פטירת אברהם הקב"ה בירך את יצחק: "וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ; וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, עִם-בְּאֵר לַחַי רֹאִי."

• פטירת ישמעאל

התורה ממשיכה ומפרטת את שמות בניו של ישמעאל. ישמעאל נפטר בגיל 137: "וְאֵלֶּה, שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל–מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְשֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּגְוַע וַיָּמָת, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו. " רש"י מסביר כי המילה "וַיִּגְוַע" מציינת את מותם של צדיקים, דבר המלמד כי ישמעאל זכה לחזור בתשובה ולהיפטר כצדיק.

חז"ל מסבירים שפרשת "לך לך" בראשית, טז, יב נכתב:

" וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ, וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן "

הפרשה מסתיימת בפסוק:

"וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד-שׁוּר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה, אַשּׁוּרָה; עַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו, נָפָל. "

חז"ל מסבירים שכתוב על ישמעאל שבהתחלה הוא "ישכון", אך לעתיד לבוא הוא "יפול".

 מהם המסרים בפרשה?

• והאישמשתאה לה. ויש לשאול והרי מיד כששמע אליעזר שאמרה רבקה וגם לגמליך אשקה כבר ראה שהסימן שעשה התקיים, ולמה היה צריך עוד לחכות שבאמת תשאב נערה בת ג' שנים ותשקה לכל העשרה גמלים. מבאר הספורנו שרצה לבדוק אותה אם היא לא תבקש שכר טירחה על זה (כמו שאומרים בַּקְשִׁישׁ אוֹ טִיפּ), שאם תבקש אין כל הוכחה מהסימן שזה מעשה חסד.
• ויאמר לא אוכל עד אם דברתי דברי.אומר בעל הטורים שאמר להם אני צריך לברך קודם על נטילת ידים והמוציא, "ויאמר דבר" תגיד כבר והכוונה בחטיפה, ויאמר עבד אברהם אנכי אצלי אין בחטיפה. אני מתפלל ומברך בכוונה ובמתינות, ובגלל זה באמת ניצל ממוות שזממו לו.

לכל המחפשים מעט נחמה – הספור הזה מאוד מחזק ומנחם ומסביר דברים שקשה לנו להבין: העולם העליון – סיפור על פי כתבי רבי חיים ויטל זצ"ל ששמע אותו מהאר"י הקדוש. מופיע בספר "בגן האמונה."

יוסף, אברך נשוי מזה שנים אחדות ואחיו הצעיר יצאו בליל שבת מבית הכנסת בדרך לבית אמם לברכה ב"שבת שלום".

בבית השתררה חמימות נעימה, הנרות דלקו ברוגע, רק הכיסא הפנוי בראש השולחן, הכיסא של אביהם שהלך לעולמו שנתיים קודם לכן הפריע לפתע את המנוחה. רגשות צער וגעגועים מילאו לפתע את הלבבות. אמא ישבה כדרכה על הכיסא ועיינה בספר.

" שבת שלום", אמרו הבנים. "שבת שלום", אמרה האם, כשהיא משתדלת בכל כוחה להסתיר את הדמעות שזולגות מעיניה ללא הרף.

"שוב את בוכה", אמר יוסף. " היום יום שבת קודש ואסור להצטער".

"אבל יודעים אתם", אמרה האם, "היום לפני שנתיים הלך אביכם מן העולם ואיך אפשר להתאפק ולא לבכות?"

" טוב", אמר יוסף, "היום יש לך סיבה. אבל מה היה אתמול ושלשום? כבר עברו שנתיים ואין את יכולה למצוא מרגוע. את בוכה ומצטערת, ואבא בגן עדן ודאי אינו שבע רצון מכך, ובורא עולם בוודאי שגם הוא אינו רוצה בזה. ב'שולחן ערוך' נאמר מתי צריך להצטער הרבה, מתי פחות ומתי לחדול".

האם קמה, מחתה את דמעותיה, ואמרה: "הצדק אתך יוסף. בכל כוחותיי אני רוצה לשכוח אבל קשה לי מאוד", ושוב החלה מוחה את דמעותיה.

יוסף בירך את אמו ופנה ללכת לביתו. דוד הצעיר התגורר בבית אמו.

הוא קידש על היין, ובמשך כל הסעודה הרגישו כולם את מנוחת השבת האמיתית. אמא אפילו חייכה, אחר כך סיפר מפרשת השבוע, והאם שאבה נחת. הם הלכו לישון בשעה מאוחרת, והאם הרגישה בקרבה מרגוע שכמותו לא הרגישה מיום שבעלה הלך ממנה.

היא התחילה לחשוב שאינה יחידה, יש עוד אלמנות צעירות, והן שמחות כי הסכימו והשלימו עם מר גורלן.

בזיכרונה עלה השידוך שהוצע לה לאחרונה, וכשהיא נזכרת בו היא רועדת כולה, אבל הפעם ישנה במנוחה.

ובחלומה הנה אנשים רצים. גם היא רצה, וכך יצאו את העיר ובאו ליער עבות, הם המשיכו לרוץ בתוך החשכה, כשלפתע חדר האור והיער הסתיים, השמש נראתה באור גדול, והיא רואה לפניה גן גדול מלא פרחים יפים ונהדרים המפיצים ריח נפלא, מסביב לגן נראו אפיקי מים תכולים. ופתאום ראתה לפניה יהודי בעל זקן כסוף לבוש בגד לבן ארוך. היהודי שאל אותה אם היא רוצה לראות את בעלה, ומיד הלכה אחריו בלב דופק.

הזקן נעצר ליד עץ גדול מלא פרות יפים וגדולים, ומרחוק ראתה גן גדול מגודר בגדר מוזהבת, בתוכו ראתה יהודים לבושים בבגדים צבעוניים יושבים בשורות ולומדים תורה, באמצע עמד יהודי צעיר ואמר לפניהם שיעור. "חכי קצת", אמר היהודי הזקן, "מיד יסיימו את השיעור ואז תראי אותו".

היא הסתכלה לכל עבר ולא האמינה למראה עיניה, השיעור נגמר, והיהודי שאמר את השיעור התחיל ללכת לעברה. פתאום הכירה רחל את הבגד העליון של בעלה, ראשה הסתחרר והיא ראתה שזהו בעלה העומד לידה.

"אברהם!" צעקה ונפלה על גזע העץ שעמד לידה, "אני הוא", השיב בעלה "הירגעי!"

זמן רב נשארה על עמדה בעיניים עצומות, וכאשר שבה נפשה אליה פקחה את עיניה ושאלה: "מדוע הלכת ממני בגיל כה צעיר?"

"דעי לך", השיב בנעימות," שהעולם שבו את חיה הוא כמו ארץ גזרה שלשם נשלחים האנשים כדי להשלים עניינים מסוימים או לסבול על עברות שעשו מקודם. העולם האמיתי הוא כאן. דעי לך שכבר שהיתי פעם בעולם לפני שהכרת אותי, הייתי גאון וצדיק גדול, אבל לא רציתי לשאת אישה ולהוליד בנים כדי שלא יפריעו לי בלימודי. כשהסתלקתי מן העולם נתנו לי ראשות של ישיבה בגן עדן והתחלתי לעלות במדרגות העליונות. כשמצאו שלא נשאתי אישה ולא הולדתי בנים, נשלחתי שוב לעולם כדי לשאת אישה ולהוליד בנים, ונשאתי אותך לאישה. כשנולד ילדנו השביעי קראו לי לשוב לגן עדן לישיבה שלי שבה חיכו לי כולם. גדולה זכותך שאני בעלך כי יש לי כאן שם טוב, וכשיבוא הזמן נחיה שוב בעונג בעולם זה.

" אבל…" אמרה רחל, "לא ידעתי שאתה למדן כה גדול, ואף פעם לא היה לך זמן ללמוד הרבה". אמר בעלה: "גם אני לא ידעתי, כיוון שבאתי לעולם רק לתקן את מה שחסר לי: לשאת אישה ולהוליד בנים ולפרנסם כראוי, וכשיצאתי מן העולם מיד נתמלא ראשי בידיעת התורה שאין לה קץ".

אשתו הוסיפה לדבר ושאלה: "מדוע יוסף שלנו אינו מצליח בעסקיו?" השיב לה בעלה: "בוודאי את זוכרת את הדין תורה שהיה ליוסף עם יהודי אחד. יוסף זכה בדין, אבל מכיוון שציער את היהודי רצו להענישו בעונש חמור. אני נעתרתי בעדו וביקשתי שיתנו לו רק ארבע שנים קשות בעסקיו, בעוד שנה תיגמר תקופת העונש, והוא יתחיל להצליח".

"ומה עם דוד שלנו, הרי כבר מלאו לו עשרים וארבע ועדיין אין מציעים לפניו שום שידוך, וגם אין לי ההוצאות כדי לחתנו?"

חייך בעלה ואמר: "הסיבה לכך היא, שבת זוגו של דוד איחרה לבוא לעולם, ועכשיו היא רק בת שלוש עשרה וגרה בארץ אחרת, בעוד חמש שנים תבוא אל עירכם, תתחתן עם דוד ותיתן לו את כל הוצאות החתונה".

רחל תחילה לרעוד ובזיכרונה עלה זיכרון מכאיב. ללא כוח שאלה את בעלה: "מפני מה קרה האסון לבננו בן השלוש והוא נהרג על ידי שיכור?"

חייך בעלה ואמר: "בואי אחריי!"

היא התחילה ללכת והגיעה לגן מלא אור, ובו שתולים עצים קטנים פורחים מכל צדדיהם, כאילו מתבוננים בה. מן השמים כאילו ירדו עמודי אור בצבעים שונים. ציפורים נאות פרחו מעץ לעץ והיא שמעה את שירתן. היו ששרו שירה מופלאה, צבאים קטנים רצו בעשב ושרו אף הם. גם העשב עצמו שר 'יהי כבוד השם לעולם'. העצים זימרו אף הם 'ירננו כל עצי יער'.

לפתע ראתה מלמעלה עיגולי אש מרצדים בשלל צבעים. הם התייצבו לידה כעמודים, ואחריהם באים מלמעלה מלאכים קטנים בעלי כנפיים וגם הם ניצבו לידה. מסביב נשמעה מנגינה נהדרת של כלי נגינה והיא הרגישה שהנשמה פורחת ממנה והיא עומדת להתעלף.

מיד לקח בעלה עשב מן הגן והניחו על אפה. רוחה שבה אליה והיא הביטה שוב וראתה חופה עשויה אבנים טובות נוצצות בשלל צבעי הקשת. אל מתחת לחופה בא מעין מלאך ועמד מולה. היא הכירה את בנה ההרוג והוא צוחק לפניה בחדווה רבה, היא התעלפה שנית, ושוב נתן לה בעלה להריח מאותו עשב. היא פקחה את עיניה וראתה שהיה זה בנה ולא אחר.

פתחה ושאלה אותו: "מדוע הלכת ממני בגיל כל כך צעיר?" השיב לה הילד: "הכול לפי חשבונו של בורא העולם. כבר הייתי בעולם לפני שנולדתי אצלך אמא, נולדתי אז למשפחה מיוחסת. בעירנו אירעו מעשי פרעות, והגויים רצחו את כל היהודים. נשארתי אני לבדי בן חצי שנה, לקחה אותי גויה לביתה ואצלה גדלתי עד שפדו אותי יהודים וחזרתי להיות ביניהם, עד שנהייתי לגאון גדול וחייתי כל שנותיי בנחת ובשלווה.

כשנפטרתי מן העולם, התקבלתי בעולם האמת בשמחה ועליתי מעלה מעלה עד שהגעתי למקום שממנו לא יכולתי לעלות יותר מכיוון שינקתי שנה אצל אישה גויה. משפטי יצא שאיוולד שוב ואנק חלב שלוש שנים אצל אם יהודייה, ואז אוכל לבוא אל מקומי הגבוה. אז נולדתי אצלך אמא וזכות גדולה היא עבורך, כשנסתיימו שלוש השנים נלקחתי חזרה אל מקומי, כי לא היה לי כבר מה לעשות בעולם האומלל הזה".

"אבל מדוע הלכת באופן נורא כל כך?" הוסיפה האם לשאול.

השיב הבן ואמר: "כשעמדתי להיפטר מן העולם נגזרה גזרה גדולה על יהודי עירנו וכולם היו עומדים להיהרג, גם את ואבינו, אז כיבדו אותי בכך שאהיה כפרת העיר כולה ונרצחתי למענם, ובכך הצלתי את העיר כולה. לכן זוכה אני לכל הכבוד הזה כאן, לאף אחד אין רשות לראותי, רק לאבא בכל זמן שירצה".

הילד צחק בנעימות, התחיל להתרחק ונעלם.

אז אמר לה בעלה :"ראית שלכל הקושיות שלך יש תירוצים. הבורא אינו יוצר שום רע! כעת עליי לחזור לשיעורי". הוא ליווה אותה אל המקום הראשון שליד העץ, ואמר לה: "כאן טוב מאוד, אבל אין אני יכול לסבול את אנחותייך ואת דמעותייך. תעשי לי טובה גדולה אם תתחילי לחיות בשמחה. הנה הציעו לך שידוך הגון – שלא תתנגדי". הבעל נעלם, והיהודי הזקן נראה שוב. הוא הוביל אותה אל היער הגדול. היא התעוררה משנתה כאילו נולדה מחדש. זמן רב עוד שכבה כשחיוך על פניה והמשיכה לראות את בעלה המאושר ובנה המחייך. אבן כבדה נגולה מעל לבה והיא קיבלה תנחומים. היא נישאה בשנית וחיה חיים שמחים ונעימים.

הסיפור לקוח מכתבי רבי חיים ויטל זצוק"ל שלמד אותו אצל רבו הגדול האר"י הקדוש זצוק"ל. הוא לימד שכל הברואים בעולם הם כעין ברגים במכונה הגדולה שנקראת בריאה. לו היינו יודעים כיצד פועל הכול, לא היינו מצטערים לעולם כי בקץ הימים הקרוב אלינו מאוד, יוחזרו כל הנשמות לעולם הזה כדי לעבוד את הבורא בגוף ובנשמה כאחד כדי שהגופים יתעדנו וייעשו כנשמות. הדבר הזה יקרה בסוף האלף השישי ואז תבוא בעזרת השם השבת הגדולה לעולם.

כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו:

 עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר 

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד

– טעמו וראו כי טוב ה'—  

 בכתיבה התבססתי על שיעור של כבוד הרב יוסף מזרחי שליט"א