פרשת אמור

הפרשה פותחת בפסוק: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:".

הפרשה שלפנינו היא המשך ישיר של פרשת קדושים. בפרשה יש 63 מצוות:  24 מצוות עשה ו-39 מצוות לא תעשה.

הנושאים הנידונים בפרשת אמור:

• קדושת הכהנים
• קדושת הכהן הגדול
• כהן בעל מום
• כהן שנטמא
• קדושת הקרבנות
• קידוש ה'
• קדושת המועדים
• הדלקת המנורה
• לחם הפנים
• עונשו של מקלל ה'

• קדושת הכהנים

הכהנים זו המשפחה המלכותית, זו לא משפחה רגילה. כולם מבינים שכהנים זה המשרתים בקודש, משרתי השם. בתקופת בית המקדש הם שימשו בתוך בית המקדש. תרומות שהשם אמר לתת אליו, הגיעו לכהנים. הכהנים זו היד של הקב"ה בעולם הזה בתוך בית המקדש. ממילא יש שאלה. המעמד של כהן שונה ממעמד של יהודי רגיל. יש לו יותר כבוד, יש לו יותר קדושה, יש לו תפקיד יותר חשוב. ממילא יש לו גם הגבלות מסוימות שאין אותן אצל אדם אחר. למשל, יהודי רגיל שנטמא.

מה זה נטמא ? 

אדם שנגע בטעות בגופת המת. מישהו נפטר לו ביד. הוא נהיה טמא. אין לו בעיה גדולה מכיוון שהוא לא צריך ללכת לשרת בתוך בית המקדש. כמובן, שהוא רוצה להתפטר מן הטומאה הזו. הטומאה הזו לא ממש מגבילה אותו כמו אצל כהן. כהן שהוא מוגבל, הוא לא יכול להיכנס לשרת בקודש.

מה יכול לטהר מטומאת מת ?

אפר של פרה אדומה. בימינו אין פרה אדומה. ממילא כולנו היום טמאי מתים כי כולנו עברנו ליד גופה, נכנסו לבית קברות, נכנסו לבית חולים ומישהו נפטר באחד החדרים או שהיית במטוס ולקחו שם גופה לארץ לקבורה או שאתה יכול לנסוע בכביש ועשרים מטר מתחת קבורה גופה של מישהו וכו'. זאת אומרת שכולנו היום בחזקת טמאי מתים. כשיבוא משיח, אחד הדברים שיהיה זה פרה אדומה והיא תהיה הפרה האדומה העשירית. עד היום היו תשע פרות אדומות. הפרה האדומה היא תהיה העשירית והיא תשמש בבית המקדש השלישי, וכולנו נהיה טהורים כי כל עוד מוסיפים על המים של הפרה, אפשר לטהר את כל העם ויחזרו ימי בית המקדש לקדמותם.

השאלה היא כזאת: אדם שנפטרה אישתו והוא מטפל בקבורתה. אם הוא יהודי רגיל, אז הכל בסדר. מה קורה כשהאדם הזה הוא כהן ? האם הוא צריך מהר לברוח מהבית ולתת לחברה קדישא לטפל בקבורתה או לשכנים ?

הקב"ה אומר למשה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו: וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא:". כלומר, הקב"ה ביקש ממשה לומר לכהנים שיזהרו לא להיטמא מגופת אנשים מתים, אבל הוא מוסיף: "כי אם".

מה זה "כי אם"?

תשובה: חוץ מ-. חוץ ממי? "לשארו הקרוב אליו" שזו אשתו. בנוסף לאמו, אביו, לבנו, לבתו, לאחיו ולאחותו. בכל אלה מהרשימה מותר לו לטפל בגופה ובקבורה אף על פי שהוא נטמא מזה. בזמנו כשנגמר כל הטיפול במת, הכהן היה ניגש לכהן בית המקדש שהיה מטהר אותו באפר פרה אדומה.

אף על פי שאנחנו בחזקת טמאי מתים, אסור לנו להוסיף סתם טומאת מת. הרבה אנשים רצים לבתי קברות. עדיף לא ללכת בכלל לבית קברות. לאישה בכלל אסור לדרוך בתוך בית קברות, זה סכנה בשבילה. לגבר, אף על פי שמותר לו, ממש ממש ממש לא מומלץ. זו טעות רווחת הם חושבים שהם עושים מצווה בזה שהם נכנסים לבתי קברות.

בשל קדושת הכהנים מוזכרים איסורים נוספים החלים עליהם וגם על שאר בני ישראל:

• למרוט שערות מראשם: "לֹא יקרחה [קריא: יִקְרְחוּ] קָרְחָה בְּרֹאשָׁם".
• לגלח את הזקן בתער (=סכין): "וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ".
• לשרוט את גופם: "וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת:".

למי לא יכול הכהן להינשא?

"אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו:". כלומר, נאסר על הכהנים לשאת:

• גיורת.
• אישה זונה – יהודיה שנבעלה ליהודי שאסור לה או לגוי.
• חללה – אישה שנולדה מפסולי כהונה (למשל, אם כהן נשא גרושה ונולדה להם בת היא נקראת: חללה).
• אישה גרושה.

שאלה: אם כהן בכל זאת נשא אישה מרשימה זו, מה דינו?

תשובה: בית הדין מייסר ומכה אותו, עד שיתגרשו.

אז למי כן יכול הכהן להינשא?

כהן יכול לשאת:

• רווקה
• אלמנה

שאלה: אם לכהן נולדה בת והיא התחתנה והחלה לזנות (כלומר, בגדה בבעלה). מה דינה?

תשובה: אישה רגילה שנאפה (=זנתה), נענשת במוות בחנק (פרשת קדושים, פרק כ, י). במקרה של בת של כהן, מאחר שהיא מחללת את אביה, היא נענשת במוות בשריפה, שהוא מוות חמור יותר:  "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת־אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף׃".

• קדושת הכהן הגדול

הכהן הגדול קדוש יותר מכהן רגיל (=הדיוט), ולכן חלים עליו איסורים נוספים:

• להיטמא לשבעת קרוביו: "וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא".
• לגדל שיער במשך 30 יום לאות אבל: "אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע".
• לקרוע את בגדיו: "וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם:".
• ללוות את הוריו לקבורה: "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא:".

שאלה: את מי יכול כהן גדול לשאת לאישה?

תשובה: רק אישה רווקה בתולה: "וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח: אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה:".

• כהן בעל מום

לכהן שיש מום מסוים בגופו, אסור  לו לעבוד בבית המקדש ולהקריב קרבנות: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו:", אך כן מותר לו לאכול מהקרבנות המוקרבים על ידי כהנים אחרים: "לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל:".

כמו כן, לכהן עם מום אסור לגשת אל הפרוכת ואל המזבח: "אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם:".

• כהן שנטמא

לכהן שנטמא אסור לעבוד בקודש ואסור לאכול קדשים עד אשר יטהר, אחרת ייענש בכרת: "אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי יְהוָה:".

• קדושת הקרבנות

קרבן שמביאים כדי להקריב לקב"ה צריך להיות ללא מום: "כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם: ".

דבר חשוב גם לחיינו הוא שאסור להקריב בהמה שעברה סירוס, ובכלל, אסור לסרס בעלי חיים: "וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהוָה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ:".

 קידוש ה'

קיימת אזהרה לפיה אסור לעבור על המצוות של הקב"ה במזיד כי זה מחלל את שם ה'. זאת מאחר ועיקר חילול ה' הוא לעבור על המצווה במזיד (=מתוך כוונה להרע): "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם: הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה:". כאשר אדם מקיים את מצוות השם הוא מתקדש מעצם ביצוע המצווה. לא מספיק שאת המצוות יש לקיים מתוך רצון, בלי שיכריחו אותנו, אלא אם אומרים לאדם לעבור על מצוות השם לפני עשרה יהודים, עליו אפילו למסור נפשו ולמות ולא לעבור על המצוות שהן דברי ה'. זה נקרא: קידוש ה'. מעבר לכך אם אדם הגיע למצב שבו כופים עליו לעבור על מצוות ה', אז כשהוא מוסר את נפשו, שלא יעשה זאת מתוך ציפייה שה' יעשה לו נס ויצילו, אלא ימסור נפשו על מנת למות. הסיבה היא שמי שמוסר את עצמו מתוך תקווה שיעשה לו נס, ה' לא עושה לו נס. בעניין עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים הם שלושה דברים שהם בחזקת: ייהרג ובל יעבור, אפילו שאין מי שרואה אסור לעשותם. הפסוק מסתיים במילים: "אֲנִי יְהוָה" שמשמעותן היא שה' נאמן לשלם לאדם שכר על מסירות הנפש וקידוש ה'.

• קדושת המועדים

הקב"ה קבע מספר ימים בשנה שבהם הוא מוריד קדושה מיוחדת לעולם. בימים אלה הקב"ה מוריד שפע רב ויש שמחה גדולה בשמיים ובארץ. הימים הללו הם השבת הקדושה והמועדים, אותם עלינו לכבד ולקדש, ובאופן זה אנו מתקרבים לקב"ה, ככתוב: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:".

יום השבת

היום הראשון שהקב"ה מציין הוא יום השבת, המגיע ביום השביעי של השבוע, ובו אסור לעשות כל מלאכה, ככתוב: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיהוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם:".

חג הפסח

על פי התורה, חודש ניסן הוא החודש הראשון ובו חל חג הפסח. בי"ד בניסן זהו זמן הקרבת קרבן הפסח, ובט"ו בניסן מתחיל זמן אכילת מצות למשך שבעה ימים. היום הראשון והיום השביעי נקראים: מקרא קודש ובהם אסור לעשות כל מלאכה, ככתוב: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהוָה: וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ: בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:".

 מנחת העומר

הקב"ה אומר לבני ישראל, שכאשר הם יגיעו לארץ כנען ויזכו לנחלה משלהם, עליהם לזכור להביא את ראשית היבול שגדל לבית המקדש לאות תודה והכרה לקב"ה על טובו, על חסדיו ועל כך שהוא מעניק לנו מזון: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן:".

זמן קיום המצווה הוא ממחרת השבת וכאן אין הכוונה ליום שבת עצמו, אלא ליום השבתון שבו שובתים  ממלאכה, דהיינו בט"ז בניסן: "וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:".

אסור לאף אדם מישראל לקצור את התבואה בשדה שלו לפני קצירת העומר והקרבת קרבן העומר ולאכול ממנה: "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם:".

ספירת העומר חג השבועות

לאחר חג ראשון של פסח יש לנו מצווה לספור שבעה שבועות עד לחג השבועות, ככתוב: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:". גם יום זה הוא מקרא קודש ואסור לעשות בו כל מלאכה: "וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:".

מתנות לעניים

הקב"ה מצווה שבעת שאדם קוצר את התבואה עליו להשאיר מתנות לעניים:

• לקט – בזמן שקוצרים ואוגדים את השיבולים לאלומות, ישנן שיבולים שנופלות ואותן יש להשאיר לעניים.
• פאה – בזמן קצירת השדה, אין לקצור את כולו, אלא להשאיר בסוף השדה חלק לעניים. התורה לא ציינה כמה להשאיר. חז"ל קבעו לא פחות מ 1/60 משטח השדה.
• שיכחה – אדם קצר את השדה ואיגד את השיבולים לאלומות. בעת שהוא מעבירן לביתו, ייתכן שישכח אלומה בשדה. התורה מצוה להשאיר שם לטובת העניים.

הקב"ה אומר שמי שמשאיר בשדה לקט, פאה, שכחה ומעשר לעני נחשב לו כאילו בנה את בית המקדש והקריב בו קרבנות: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:". הפסוק מסתיים במילים: "אֲנִי יְהוָה" שמשמעותן היא שה' נאמן לשלם לאדם שכר על המתנות שהשאיר לעניים.

ראש השנה

על פי התורה, חודש תשרי הוא החודש השביעי. ביום הראשון של חודש תשרי חל ראש השנה. ביום זה הקב"ה דן את כל הבריאה. בריאת העולם הסתיימה בראש השנה, וכן האדם הראשון חטא ביום זה וגם חזר בתשובה. לפיכך, הקב"ה קבע את היום הזה ליום הדין שבו הוא דן את כל הבריאה. זהו גם היום שבו התרחשה עקדת יצחק. כאשר תוקעים בשופר, העשוי מקרן של איל, שהוקרב במקום יצחק, הדבר מסייע לנו בהמתקת הדין. כמובן, שגם ביום זה נאסרה המלאכה: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא־קֹדֶשׁ׃ כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה׃".

יום הכיפורים

ביום העשירי של חודש תשרי, חל יום הכיפורים: "  וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה:". כאמור, ביום זה עלינו לצום, להתוודות על חטאינו, לעשות תשובה ולהתפלל לקב"ה שיימחל לנו וכך אנחנו מקבלים הזדמנות לחזור ולהיות  טהורים מחדש. איסור האכילה, השתייה ועשיית המלאכה ביום הכיפורים מודגש ביתר שאת והעונש הוא כרת: "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה: וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ: וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ: כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם:".

חג הסוכות

לאחר שנטהרנו אנו פנויים לחגוג את חג הסוכות שחל ביום החמש עשרה של חודש תשרי: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיהֹוָה:".

היום הראשון נקרא: מקרא קודש וביום זה אסור לעשות מלאכה, ויש להתלבש יפה ולכבד את היום בארוחה יפה ובתפילה: "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:". ביום הראשון לוקחים את ארבעת המינים: אתרוג, לולב, הדס וערבה ושמחים בהם בבית המקדש במשך שבעת ימי החג: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:".

יש מצווה לשבת בסוכות במשך כל שבעת ימי החג. הישיבה בסוכה היא לזכר ענני הכבוד שהקב"ה הקיף את מחנה בני ישראל לאורך כל תקופת הליכתם במדבר. בימים אלו יושבים בסוכות ומודים לקב"ה על כל הטוב שהשפיע עלינו: "וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ: בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:".כמו כן, בשבעת הימים יש להביא קרבן לקב"ה: "שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָה". הקב"ה מצווה אותנו לקיים את חג הסוכות לדורותינו: "וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ׃".

שמיני עצרת

היום השמיני גם הוא נקרא: מקרא קודש ביום זה אסור לעשות מלאכה, ויש להתלבש יפה ולכבד את היום בארוחה יפה ובתפילה: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:". רש"י מסביר שיום זה נקרא: עצרת על דרך המשל, שבה המלך מזמן את בניו ולסעודה והגיע זמנם ללכת, אך למלך קשה הפרידה מבניו, ולכן הוא עוצר אותם לעוד יום כדי שיהיו ביחד, כך הקב"ה כל כך אוהב את בני ישראל והוא מבקש מהם עוד יום אחד בטרם ילך איש לדרכו. על זה אנחנו אומרים כל יום בתפילה: אהבת עולם אהבתנו…

• הדלקת המנורה

הקב"ה פונה אל משה כדי שיצווה על בני ישראל להביא בכל יום שמן זית לצורך הדלקת המנורה בערב: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ צַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד׃ מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד־בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם׃ עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת־הַנֵּרוֹת לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד׃".

• לחם הפנים

הקב"ה ציווה את משה לאפות 12 חלות בכל ערב שבת: "וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת:" ולהניחן על פני שולחן הפנים לפני הקב"ה בשתי מערכות, כאשר בכל מערכה 6 חלות המסודרות אחת על גבי השנייה: "וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי יְהוָה:".  מעל כל מערכת יש להניח לבונה: "וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַיהוָה:". בכל בשבת בבוקר היו לוקחים את החלות ונותנים לכהנים לאוכלן במקום קדוש ומביאים במקומן חלות חדשות. בדרך נס החלות נשמרו חמות וטריות כל השבוע: "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי יְהוָה חָק עוֹלָם:". את הלבונה היו מקטירים. הקב"ה נתן  ברכה לפרנסה  משולחן זה לכל בני ישראל.

• עונשו של מקלל ה'

בעת שהיו בני ישראל במצרים, המצרים לא נגעו בבנות ישראל, מלבד אחת ששמה היה שלומית בת דברי. היא נהגה לפטפט ולדבר עם כל אדם ובכך קלקלה. לילה אחד הגיע נוגש מצרי, הוציא את בעלה מהאוהל ושכב איתה. מהריון זה נולד בן. מתוך רחמים, בעלה של שלומית גידל אותו. במחלוקת קורח ועדתו, בעלה של שלומית מת. הילד בגר ורצה להקים נחלה. הנוהג היה שהוא מקים את נחלתו בשבט של אביו, שהשתייך לשבט ראובן. בשל היותו בן למצרי, אנשי שבט ראובן דחו אותו. הוא החליט לנסות אצל שבט דן, שממנו באה אימו. שם דחו אותו מאחר שאמרו לו שהנחלות הולכות לפי האב. הוויכוח הגיע לבית דין ושם הפסיד. בן המצרי קילל את הקב"ה. הוא נשלח למאסר עד אשר הקב"ה יחרוץ את דינו. הקב"ה ציווה שכל מי ששמע אותו מקלל יניחו את ידו על ראשו וירגמו אותו באבנים, וכך עשו: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ הוֹצֵא אֶת־הַמְקַלֵּל אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל־הַשֹּׁמְעִים אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל־הָעֵדָה׃ וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי־יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ׃ וְנֹקֵב שֵׁם־יְהוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ־בוֹ כָּל־הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ־שֵׁם יוּמָת׃".

 מהם המסרים בפרשה?

בעניין הטומאה שהוזכרה בתחילת הפרשה, ישנה עוד בעיה. כמעט כל אדם שחי בעולם הזה בזבז זרע לבטלה. כתוב שכל זרע לבטלה ברא משחיתים שהם הלכו לשורש של הטומאה, הסיטרא אחרא, במקום לצד של הקדושה. ממילא הנשמות האבודות האלו שהיו צריכות להתגלגל בעולם ולהיכנס בגוף ולבוא לתיקון, נוצר מהן מזיקים, דברים שמזיקים בעולם.  אותו אדם ששפך את הזרע ויצר אותם, אותם חיצוניים יכולים לפגוע באותם ילדים שלו שכן באו לעולם. לכן מנהג ירושלים, הוא שאפילו בלוויה של האבא לא נותנים לבנים להיכנס לתוך בית הקברות. זה מנהג של ימים ימימה. למה? כי מספיק שפעם אחת האבא שפך זרע לבטלה כדי לברוא אלפי מזיקים, שחס וחלילה יכולים לפגוע בבניו.

בזמנם, כשחייל היה יוצא למלחמה הוא היה משאיר לאשתו גט על תנאי, במקרה שחס וחלילה הוא לא יחזור.

מה זה גט על תנאי?

זה אומר, שאם תסתיים המלחמה והוא לא חזר כך וכך זמן, את מגורשת ממני ומותרת להינשא. הדבר מעיד שהוא אוהב אותה ומתחשב בה.

נשאלת השאלה: לפני המלחמה הוא והיא אהבו אחד את השנייה אהבת נפש. האם במקרה שהוא מת, האם היא צריכה להתאבל עליו או לא?

התשובה היא: ברגע שהגט נכנס לתוקף היא לא צריכה לשבת שבעה עליו מאחר והיא נחשבת גרושה, אף על פי שייתכן שהיא מאוד אוהבת אותו. כמובן, שמותר לה לבכות ולהיות בצער עליו.

אם האדם הזה לא היה נותן לה גט, האישה הייתה עגונה ולא הייתה יכולה להתחתן כדת וכדין והייתה ממש תקועה. יש לנו דוגמה בדור שלנו על מצב כזה שקרה: הנווט רון ארד נפל בשבי ועדיין לא יודעים מה קרה לו. לציבור לא נודע מה עלה בגורלו. בינתיים אשתו נתקעה מגיל צעיר ועד היום היא לא יכולה להתחתן כדת משה וישראל. אם היא הייתה מתחתנת ומביאה ילדים ופתאום יום אחד הוא מופיע, אז הילדים שלה היו נחשבים ממזרים על פי ההלכה. אז כדי למנוע מצב כזה, היו החיילים מפקידים גט על תנאי ביד האישה.

ייבום וחליצה

יש עניין נוסף והוא שאם האדם יצא למלחמה ולא חזר, אז אשתו נשארה אלמנה. במקרה שלא היו להם ילדים היא נשארה אלמנה ללא ילדים. היא רוצה להתחתן אבל אסור לה. הדרך היחידה שהיא יכולה להתחתן היא שאחד מן האחים של בעלה שנפטר  ייתן לה חליצה. צריכים לשחרר אותה. זה כמו גירושין.

איך נעשה טקס החליצה?

האח מוריד את הנעל. האלמנה יורקת על הנעל. מביישים אותו בבית הדין על כך שאינו מוכן לעשות ייבום ולאחר שנעשה הטקס הזה היא משתחררת ויכולה להינשא ומותרת לכל אדם.

בזמנו, היו עושים גם ייבום.

מה זה ייבום?

התורה אומרת שאם נפטר אדם ללא ילדים, אחד האחים צריך לייבם את אשתו. מה הכוונה? הכוונה שאחד האחים צריך להתחתן עם אשתו, להכניס אותה להריון ולהביא איתה ילדים. הילד שנולד נקרא על שם האדם שנפטר.

יכול להיות מצב שאף אחד מן האחים לא מוצא חן בעיניי האלמנה והיא לא מעוניינת להינשא להם. מה עושים? אי אפשר להכריח אותה. נותנים לה חליצה.

יכול להיות מצב שבו לאדם שיוצא למלחמה יש אח שהוא חלאה ואותו אדם חושש שאם הוא לא יחזור מן המלחמה, אשתו אהובתו יכולה ליפול לידיו של אותו אח, שלא ייתן לה חליצה. במצב כזה הוא נותן לה גט במקרה שהוא לא יחזור כדי שהיא תהיה גרושה ותוכל להמשיך את חייה בלי להיות קשורה לאחיו. מה קורה אם האדם נפטר במלחמה והאישה באה לבית הדין כדי לרשת אותו?

נשאלת השאלה: האם מגיע לה לרשת אותו ?

בית הדין מזמן את העדים שמעידים שהבעל נתן לאישה גט רק כדי למנוע מצב שבו אחיו החלאה יישא אותה לאישה. אישה לא יורשת את בעלה. אם הבעל נפטר, הבנים יורשים, אם אין לו בנים, אז הבנות יורשות אותו. עניין הבנות שיורשות את אביהן נוצר לראשונה במדבר בסיפור הקשור לבנות צלפחד.

מי היה צלפחד?

אדם בשם צלפחד היה צדיק גדול. הוא מחלל השבת הראשון בהיסטוריה. הוא קושש עצים ועשה מהם ערימה. אסור לעשות ערמות בשבת. כיוון שעשה זאת הביאו אותו לפני משה רבינו. משה רבינו לא ידע  מה לעשות איתו. הוא פנה לקב"ה. הקב"ה אמר לו להוציא אותו להורג כדי שכולם יראו מהו הסוף של מחלל שבת.

חבל מאוד שבקרב אחינו החילונים אף אחד מהם בחיים שלו לא קרא את התורה אפילו פעם אחת. אולי אם היו קוראים את הקטע הזה אולי משהו אצלם היה מזדעזע שאדם צדיק כמו צלפחד, שהיו לו בנות צדיקות, סיים את חייו בגלל חילול שבת. על פי הגמרא הוא הלך לעשות את זה ביודעין שהולכים להרוג אותו כדי להראות לכולם מהו העונש של מחלל שבת. הוא הקריב את חייו כדי שכולם יראו מהו עונשו של מחלל שבת כדי שיכנס בהם פחד מהיום הראשון ולא יחללו שבת. התכנית שלו הצליחה ולאחר המקרה שלו אנשים לא חיללו שבת. עשו דברים אחרים במדבר אבל לא חיללו שבת. הקב"ה, שידע שצלפחד חילל שבת לשם שמיים על מנת להפחיד את העם וכדי למנוע מאחרים לחלל שבת, אף על פי כן גזר עליו עונש מוות. אז תארו לעצמכם מה עונש של מי שמחלל שבת מבחירה, מרצון, מתאווה מה יהיה סופו? זה פשוט. לא צריך להיות גאון כדי להבין את זה…

בנות צלפחד פנו למשה ואמרו לו שאביהם קיבל נחלה אבל הוא מת ואין לו בנים, אין לנו אחים. משה רבינו לא ידע מה לעשות איתן. הוא פנה לקב"ה והקב"ה אמר לו שהן צודקות, אם אין לו בנים, הבנות יורשות.

נשאלת שאלה: האם התורה שוביניסטית?

אם לאדם יש בן אחד ותשע בנות והשאיר ירושה של מיליון דולר. לכאורה, היו צריכים לחלק את זה כך שכל אחד מהילדים יקבל עשירית מן הירושה. בפועל הבן מקבל הכל והבנות לא מקבלות כלום. איך זה יכול להיות?

התשובה היא שבזמנם הבנות היו מתחתנות בגיל צעיר 12-13. זאת אומרת, ברגע שהבת החלה להראות סימנים של בגרות, היא יצאה לשוק השידוכים ומתחתנת. כלומר, יהיה לה בעל שידאג לה ויפרנס אותה.

מה קורה אם הבת לא מתחתנת?

תשובה: האחים חייבים לפרנס אותה מהעיזבון של האב. הם לא יכולים לזרוק אותה. ביום שהיא מתחתנת, האחים פטורים מכך כי יש לה בעל שיפרנס אותה.

אלא שאישה היא הכי הרבה מוגנת. עוד לפני שהיא התחתנה כבר היא קיבלה ביד מסמך, כמו צ'ק – כתובה!

מה זה כתובה?

כל הפמיניסטיות, שהרבה מתוכן אין להן גרם של הבנה מה זו תורה  ויהדות, נובחות בלי סוף נגד התורה, שוביניסטים, פרימיטיביים…

התורה הגנה על האישה יותר מכל מדינה בהיסטוריה. כל חוקה לאומית, בינלאומית מודרנית לא הגנה על נשים כמו שהתורה הגנה על האישה היהודית:

• עוד לפני שהיא התחתנה הוא כותב לה כבר כמה כסף היא תקבל במקרה של גירושין. אם לא מוצא חן בעיניה, היא לא צריכה להתחתן.
• איך שהוא מקדש אותה, הבעל צריך לתת לה מתנה: טבעת יהלום, כסף, מכונית, בית, מה שהיא רוצה.
• בכתובה כתוב: חייב לתת לה בית מכובד לגור בו, בגדים ללבוש כדי להראות מכובדת בציבור ויחסי אישות.

זאת אומרת, עוד לפני שהאישה התחתנה היא קיבלה: בית, בגדים ללבוש, אוכל לאכול, מתנות בחגים והכל כמובן לפי יכולתו: אם היא התחתנה עם עשיר, לפי יכולתו ואם היא התחתנה עם עני, אז לפי יכולתו. בנוסף הוא מתחייב לה בכתב לפני שני עדים שהוא חייב לחיות איתה ביחסי אישות, הוא לא יכול לבגוד בה וללכת עם נשים אחרות. בנוסף אם היא רוצה להיות איתו, הוא לא יכול ללכת עם החבר'ה לראות משחק של בית"ר, יש משחק היום, יש גמר! הוא לא יכול להגיד לה עזבי אותי היום אין לי זמן. זה איסור מן התורה כאילו לא הנחת תפילין היום. זו ההגנה של האישה. חוץ מזה יש לה עוד פריבלגיות: צריך לקנות לה מתנות בחגים, חייב לעזור לה, החינוך של הילדים בידיים שלה, סומכים עליה בשמיים. אדם שמבזה את אישתו, הוא מאבד את כל פרנסתו. הקב"ה מקפיד על הדמעות של האישה.

בכתיבה התבססתי על שיעור של כבוד הרב יוסף מזרחי שליט"א

עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר 

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד

– טעמו וראו כי טוב ה'—