במרכז העלילה – סיפורו ההיסטורי של הצייר פייר בונאר, האיש שחייו מקיפים את שתי מחציות המאה התשע עשרה והעשרים, וייסד את תנועת ה"נאבי", ששמה לקוח מן המילה העברית "נביא", והיוו המשך או יותר נכון סיומת לתנועה האימפרסיוניסטית שהביטה באור, בשקיעה, בטבע, וניסתה לאחוז את הרגע, לא את הדרמה ואת שיא הסצינה כבציור הקלאסי והרומנטי, אלא דווקא את ההתרשמות מן הרגע הקטן.
>>>שולחן האוכל כבמה – אך להתנהג בהתאם לאירוע ולמסגרת
כינויו של בונאר – צייר האושר, אכן הולם את הצבעוניות הפנטסטסית של ציוריו, אבל הסיפור הזה מסופר דרך אהבתו ארוכת השנים, ויודעת המהמורות לדוגמנית שלו מרתה דה מליני. אשה פשוטה, שהחיים כאובייקט, הופכים אותה בשלב מבוגר בחייה, לאובייקט שקם על יוצרו, והיא מתחילה ליצור בעצמה, ומשתחררת מן האחיזה המעמדית והופכת מאשה תלותית, מצויירת, לאשה דעתנית ויוצרת.סיפור האהבה הקסום הזה, מצולם באופן פנטסטי, ומתכתב כל העת עם סגנונו האומנותי בעל טביעות האצבע האופייניות של בונר, וכל פריים הוא פשוט תאווה לעיניים – סטורקטורה וצבעוניות מהוקצעים.
יוטיוב: באדיבות קולנוע חדש
סצנה נפלאה, מתעדת את הרגעים בהם קלוד מונה, מגיע לבקר את בונר בביתו הכפרי, ומתיישב, מביט בגוונים הכחולים, ירוקים, צהובים ומתחיל בסבלנות ובהנאה אין קץ לצייר. רגע קסום, שהצופה נשאב אליו, ולא רוצה שיסתיים. הדמויות ההיסטוריות של הגלריה הבוהמיינית הפאריסאית חולפות אל מול עינינו, החל מימי הבל-אפוק של סוף המאה התשע עשרה, המשך בימי מלחמת העולם הראשונה, אשר חולפים לצד הדמויות הנאחזות בחיים, ומסתיים לאחר מלחמת העולם השניה, אשר נדמה כי לא באמת מטלטלטות את עולמן, אבל סופן של הדמויות, הן מיתת נשיקה לתפישת עולם נאיבית, צבעונית ילדותית כמעט, אופטימית, שהמאה העשרים שמה לה קץ.
בקיצור – ציור שפוגש סיפור אהבה קסום שפוגש קולנוע. הנאה צרופה.
החל מן ה 26.9 בסינמטק תל אביב וברחבי הארץ.
אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות', כותב ומגיש סדרות הפודקאסט "משפט חוזר" ו"ישראל הראשונה" בתאגיד השידור "כאן", ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה. ניתן להאזין לפודקאסטים, ב"כאן הסכתים" בקישוריות:
https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-776284/ https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8222/
הוספת תגובה