הלוגו בכניסה לפארוק בשוק – משקף תריס שחור, מוכר בעיקר למי שגדל ובגר כאן בשנות השמונים למאה הקודמת, עם זכר הציווי – "פארוק תסגור את התריס", מסרטו האלמותי של בועז דוידזון – "אלכס חולה אהבה", משנת 1986, תיעד את ילדותו בסרט התבגרות – שלו ושל הישראליות המתהווה בשנות החמישים – ניצולי שואה שחיים לצד עולים מארצות האיסלאם וכל אלה חיים לצד משטר צנע, עם הצצה אל אולמות קולנוע ענקיים בעידן שבו תקשורת המונים נעשית על גבי עיתונים בשלוש מהדורות ביום, ויומני קולנוע שמגיעים כמנת פתיחה לפני הסרט במנה העיקרית.
דמותו של פארוק מ"אלכס חולה אהבה", משוחקת במשחק גרוטסקי וסטריאוטיפי בידי יוסף שילוח האלמותי, המשחק את העולה מפרס בעל המבטא הכבד, בעיקר זכור בשל אותו משקף שחור, "התריס" המכסה עין אחת. דמותו זו ניצבת כנגד החשדנות האשכנזית המזרח אירופית דוברת היידיש כלפי ה"אזייאט"- האחר האולטימטיבי, בעבור מי שחשב אז שהמדינה היא שלו, והמדינה היא אשכנזית. המפגש הזה, מתעד בסרט, אירוע של התנגשות ציביליזציות. בשנות החמישים נהגו משפחות להשכיר חדר פנוי בדירת המגורים לרווק ללא ילדים, ודמותו של "הפארוק" כפי שמכנה אותו הסבתא, מתגוררת בדירה התל-אביבית עם המשפחה בת הילד האחד והסבתא, היא מטרה לפחד הקמאי מפני האחר. "הפארוק הזה, הוא עוד יהרוג את כולנו, הרוצח", הוא המשפט הזכור מפי הסבתא.
מכאן מובילה הדרך אל שוק הפשפשים היפואי, אשר עד לפני כעשור ומחצה היה המקום המייצג של ישראל השלישית – הסמרטוטרים, מוכרי הגרוטאות שאיש לא רוצה בהן, מקום שבו אנשים שנדמו היו לעתים לנרקומנים שמוכרים את מה שהשיגו בפריצה האחרונה לדירה מהוגנת – כל אלה השתנו באחת. שוק הפשפשים היום, מכיל רק תזכורות עמומות של הקבצנים וסוחרי השמאטעס. היום, שוק הפשפשים הוא סוהו מגניב. חנויות מעצבים ומסעדות שיקיות, אבל עם איזו קריצה נוסטלגית לשוק של פעם. מסעדת "פארוק בשוק" היא קריצה כזו – תזכורת לדמותו האלמותית של בועז דוידזון, עם משפטי פארוק מן הסרט כתובים בלוחות עם גיר על קירות המסעדה, ["אני חושב אני בגן-עדן" – בעברית במבטא פרסי זה נשמע תמיד אחרת] וספסלים נמוכים בסמטה המהוהה לצד תריסי הברזל של השוק, מרגישה באמת כמו כור ההיתוך הישראלי.
המטבח, או ליתר דיוק שני מטבחים, ניצבים משני עברי הסמטה ובמרכז ספסלים נמוכים ושולחנות עץ. הסמטה עומדת כשטח הפקר בין שתי הטריטוריות הלאומיות של המטבח המזרח תיכוני, והמטבח האירופי עם נגיעות איטלקיות, ומנות עם קריצה משמעותית למטבח הצמחוני או ברוח התקופה לזה הפנאטי ממנו, ויסלחו לי כמה מחברי – הטבעוני – שכן בתל-אביב אם אתה לא שם, אתה לא קיים.
הגענו בשעת ערב מוקדמת לארוחת תפריט הטעימות של השף אלון ברנע שמגישה חמש מנות.
פתחנו בסלט עגבניות קיץ בסלסה ירוקה על רוטב עגבניות שרי כתומות, שקדים, אגוזי מלך, צנוברים וקרעי מוצרלה ועלי אורגנו טריים. השילוב של המזון הפשוט והרכיבים הטריים עשו את העבודה.
לא ניתן שלא להרהר באנשי תל-אביב של פעם והוויכוח הייצרי על המילה עגבנייה. היה זה חיים נחמן ביאליק שמצא עצמו במרכזו של הוויכוח על המילה שהייתה חידוש לשוני של יחיאל מיכל פינס, מראשוני ועד הלשון העברית בתחילת המאה העשרים, וזאת בהשאלה מזיהויה של העגבנייה בשפות אירופיות כפרי עגבים. אליעזר בן יהודה, אגב, לא מוכן היה לשמוע מהמילה הזו, וכינה אותה "בדורה" בהשאלה מן המושג הערבי – "בנדורה". ביאליק כאיש ייצרי, אולי איש הבוהמה הנהנתנית בכל ה' הידיעה של תל אביב לפני מעט פחות ממאה שנה, התחבר לייצוג החושני של המילה וכנראה שהיה אוהב את המנה הזו, וזאת על אף שסלד מן הסיומת ייה' של העגבנייה. בשירו הידוע שכתב לילדי הגנים ברמת גן, בחר לכנותה "עגבנית".
מכאן המשכנו לסביצ'ה טונה עם פלפל שאטה, סלרי, בצלי שאלוט ברוטב ויניגרט ושרי תותים לצד חצי סהר של פוקאצ'ה חמה. המתוק עם החמצמץ וטעמי הטונה היו חגיגה.
לאחר מכן הגיעה פולנטה עם קוביות מחית תירס אפויות ועל כל אלה פרמזן מגורר גס. זו הייתה מנה מושלמת בפשטותה. מזרח אירופה על גבול הבלקן. אוכל רומני שרק איכרים שאי אפשר לרמות אותם באוכל של פלאחים מסוגלים באמת להעריך. כל היתר, סתם נהנים.
הקריצה החצי טבעונית המעניינת של הערב הייתה סטייק כרוב – חצי כרוב צלוי בחמאה חומה, אגוזי לוק קלויים וצ'יפס קייל. עבודת התבלינים והטעם המעושן הוכיחו שאפשר לגרות גם את הדמיון של הטבעוני הסגפן. אמנם במנה יש חמאה, ונזירים טבעונים, לא יגעו בה, אבל בעבור הצמחוני הממוצע, זו מנה מאתגרת חייך ומעניינת. שאפו פארוק!
לבסוף הגיעה מנת פטוצ'יני חלמונים, מפטוצ'יני עשוי בעבודת יד לא מתועשת, עם טעמי חמצמצות נפלאים של ארטישוק צרוב על המחבת, שמן זית, שום קונפי, אנשובי, צ'ילי, לימון, יין לבן, פרמזן, ואיך לא – עגבניות!
לצד כל אלה, שתינו שתי כוסות יין אדום מלבק.
קינוח לא כלול בתפריט הטעימות, והזמנו פאי שוקולד טבעוני בטעם עמוק של חרובים ואספרסו.
התפריט לזוג עומד על 239 ₪,לא ממש זול לשוק הפשפשים, אבל כנראה שהמחיר האמיתי משולם על המקום, האווירה, ושעתיים זמן הניתוק מן ההמולה העירונית וזמן להרהר במה שנשאר מאותה ארוחת צנע שבה ה"פיצקלע של גערגלע" מביתו של אלכס חולה האהבה, עוקבת אחר מעופו של אותו עוף מכובס המושלך מצלחת לצלחת. גם אז, מסתבר היו כאלה שלא גמרו בצלחת לפני שהגרמנים באים.
מאת: אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות', כותב ומגיש הפודקאסט "משפט חוזר" בתאגיד השידור "כאן", ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
הוספת תגובה