עשרה חודשים, הוא ירמה דובר עברית של המאה העשרים ואחת ועוסק בתהליך של אובדן קשר עם המציאות, בכל מובן. הסרט, שעוסק בנשיות, היריון מדומה, ואובדן קשר עם המציאות, מוצב בזירה שבה הדמויות הן שחקני תיאטרון. התיאטרון, בראשיתו ההיסטורי, ביוון הקדומה והקלאסית, עסק במימזיס- שיקוף וחיקוי מתומצת וארוז של המציאות, מתוך רצון לחנך, להציג לקח ותובנה על החיים.
"עשרה חודשים" הולך אפוא צעד אחר צעד בעקבות השיגעון, הרצון הזה של ירמה דוברת העברית להרות, כשברור לה שהיא לא תוכל להרות לעולם, מציג בתוך כך מהלך נפשי קיצוני, של דמויות שנאלצות לבחור בין שותפות לשיגעון או בריחה מן המשוגע. המלכה ויקטוריה, כך מספרת האגדה האורבנית, הגיעה לביקור בשלהי המאה התשע עשרה בבית חולים לחולי נפש, כפי שנהגו להגדירו בעת ההיא, ואמרה לחולים כי הם, החולים, הם הנורמלים, אבל אנחנו, והביטה בה ובפמלייתה, אנחנו הרוב.
כך למשל, החוקר, הפילוסוף והסוציולוג פוקו, בחיבורו למשל "אודות השגעון בעידן התבונה", ביקש לבחון את הגבול שבין השגעון והמערכת המתייגת אדם כ"משוגע", או תיוגו של אדם מן השורה, כ"מתמודד נפש" כמושג מולבן ורחמן, ומציב דילמה עיקשת שבין הצורך האנושי לייצר קו ברור בין שפיות להיעדרה ולבין השיפוטיות תלויית התרבות. מושג השגעון, אכן משמש כר פורה ליצירה דרמטית, ומצבי קיום אנושיים המצויים על הקצה, הם תמיד מקום שבו פורחת יצירה אומנותית. שיתוף הפעולה, טשטוש הגבולות שבין העמדת הפנים, לאובדן יכולת השיפוט, מטילה ספק על החברה המודרנית.
יוטיוב: באדיבות טרנספקס
עידית טפרסון ושירי גדני, המשחקות אם ובתה, יוצקות תוכן אנושי ועמוק ליצירה הקאמרית שכתב וביים עידן הובל ברוב כשרון, והצליח, חרף היותו גבר, להכנס אל נבכי הנשמה הנשית, ולגעת בשיגעון, בהיסטריה, ובתיאטרון.
התוצאה היא סרט נוגה, קאמרי ומקסים. בקיצור לכו לראות!
אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות', כותב ומגיש סדרות הפודקאסט "משפט חוזר" ו"ישראל הראשונה" בתאגיד השידור "כאן" [בקישורית https://www.kan.org.il/content/k,an/podcasts/p-8222/], ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
הוספת תגובה