אני תמיד נתקל בעיניים תמהות בעקבות האמירה הזו: "מה ספרות עכשיו? מאיפה הבאת לי את זה??".
"תקרא עגנון", אני אומר.
"עגנון?".
"בדיוק. עגנון".
ואכן, עגנון, שממש איננו זקוק לחסר תרבות כמוני בכדי לעמוד על תכונותיו ומעלותיו ככותב, הוא מודל נפלא למי שביקש להתחקות אחר אנשים, אחר טבע האדם, בעיקר זה האחוז באובססיה, בשגעון, בקנאה, בצרות העין, ברגשי הנחיתות, בתאוות בצע ובעיקר בחוסר היכולת לביקורת עצמית.
וכשמצאתי עצמי באולם "קפה תיאטרון" של התיאטרון הקאמרי בתל-אביב בערב סתווי של 2021, הדמויות הדוויות שנראות כמו חלום הבלהות של עצמן, או הגרוטסקה של עצמן, משוחקות ביד אמנית מרתקת בידי בימויה רותי תמיר, לא יכולתי שלא לחשוב על הריפרור למקצוע שלי- אנשים. הכל אנשים. במצבי קיצון. ואכן המשותף לעולם המשפט ולעולם הספרות, הוא שלרוב לא נמצא בשניהם את האפור, היומיומי, השגרתי – זה שאינו זקוק לעורך-דין שינהלם כסכסוך נטול מנוחה, אלא נמצא אותם במצבי הקיצון על סף הבלתי אפשריים של החיים.
המקצוע שלי, הוא במידה מסויימת שואוו-ביזנס, רק שמחיר כרטיס הכניסה הוא לעתים חייו של הלקוח. מכאן, שאינני יכול שלא להתפעל ולהעריך מקצוענות של אמן במה אחר.
רותי תמיר, הצליחה לרתק אותי, והותירתני [כפי שאולי עגנון היה מנסח] פעור פה במשך שעה ומחצה, בלי יכולת לנשום ולזוז, כשהעלתה בזו אחר זו את הדמויות של עגנון בפרגמנטים קטנים מתוך יצירותיו הגדולות. תמיר שסיפרה כיצד בפאריס הרחוקה כשנסעה ללמוד פנטומימה, נתקלה שוב בעגנון, ומאז לא יכולה הייתה להניח לו, דפדפה עם הקהל בין דפי היצירות של עגנון.
וכך, במחווה קטנה של חבישת כובע או לבישת צעיף, מצאנו עצמנו בתחילת המאה הקודמת, באירופה הקרה או בישימון הארץ-ישראלי, שעה שעלו כמו מן השאול, או מקן הקוקייה, תלוי בפרספקטיבה, דמויותיהן ודמויותיהם של – תהילה הקשישה הנבונה; גיבוריהם אחוזי הטירוף של סיפור פשוט; אחוזי התאווה של הרופא וגרושתו; הרוצחת הסדרתית מן האדונית והרוכל; אנשי העלייה השנייה מ"תמול שלשום", ואיך לא – הכלב בלק – שנושא על גבו את הכיתוב – שכתב עליו במכחול אדם לוקה בנפשו – "כלב משוגע", ועתה הכלב אינו מבין מדוע הכל יראים ממנו ומתעבים אותו, ומנסה כל חייו לנסות ולקרוא את שמוטבע על גבו. כל אלה מזכירים לי לא אחת את שלל הדמויות המיוסרות שאני פוגש יום יום במשרדי בסכסוכים אנושיים, חלקם איומים ועמוקים, חלקם גרוטסקיים וחולניים, וחלקם אף בעלי מימד קומי משהו, אשר כמו הכלב בלק, אינם מצליחים לראות את הכתובת המוטבעת על גבם ונוטים להאשים את כל העולם, לרבות את עורכי-דינם בכל יסורייהם.
תמיר, היא וירטואוזית – והדמויות שפשטה ולבשה, שלרוב נתונות במצב תודעה קיצוני, לעתים על סיפו של שגעון ולעתים עמוק בתוך תוכו של השגעון, ריתקו אותי בכל ניואנס של מראה פניה, עם כל מילה והברה שהוציאה הדמות מפיה.
בין לבין, באתנחתא אקדמית מרתקת לא פחות, סקרה את תולדות חייו של האיש שיצר את הדמויות שלו, לא מעט בדמותו שלו, של עגנון.בקיצור, ספר, אשה בית – לרוץ ולראות.
אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות', כותב ומגיש הפודקאסט "משפט חוזר" בתאגיד השידור "כאן", ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
הוספת תגובה