כשארז נפצע קשה במבצע צבאי והופך סיעודי, שירה מוצאת את עצמה מתמודדת מול חזית נוספת ולא צפויה; "שירה, תעשי לנו נכד" – זוהי משאלתם היחידה של חמיה וחמותה. והיא רוצה ילד. ברור שהיא רוצה ילד. אבל היא רוצה ילד מבעלה, החי, האהוב, המחייך. לא מהגבר שמרותק למיטה בלי יכולת לזוז, בלי יכולת לדבר, בלי יכולת לאהוב אותה. את הילד. בעל שהוא צמח.
אם לא די בהתמודדות עם הפציעה הקשה שהותירה את שירה עם תחושות אובדן עמום, כעת עומדת הנשואה הטרייה אל מול דילמה הרת גורל של ממש: האם להביא את דור ההמשך כי הוריו של בעלה משוועים לכך? מה יהיה על ההתמודדות שלה עם תינוק ללא אב מתפקד? מה יהיה על התינוק שיגדל ללא אבא נוכח? זהו סיפור עדין שנכתב לפני השבעה באוקטובר, ורלוונטי יותר מתמיד. שירה, מורת התיאטרון הצעירה והנשואה הטרייה, חווה משבר עצום שמטלטל את כל עולמה. ביד חומלת ובאמצעים לשוניים בהירים – מצליחה המחברת לגעת בסוגיות מהותיות של משפחה ושייכות, הקרבה אישית אל מול רצון-פרטי והגשמה עצמית.
בחרת לכתוב ספר שהוא הצצה להתמודדות מאוד רלוונטית: האם להביא ילד מגבר שנפטר או שאינו נוכח בבריאותו הנפשית והגופנית – כדי לממש חלום של הוריו. מהו הייחוד שיש בטיפול שלך בנושאים שהצפת, בספר שכתבת?
"אני ניגשת לנושא הזה עם המון חמלה כלפי כל המעורבים. אין טובים ורעים בסיפור הזה. הסיפור מוצג דרך מערכת היחסים בין חמות וחם לכלה שלהם. החמות, אמא של הפצוע אנוש, מבקשת מכלתה להביא ילד לעולם ממקום של הכאב האישי שלה. היא מבינה שאיבדה באיזשהו אופן את הבן שלה, הוא לא יחזור לתפקד, הוא מוגדר צמח, והיא רוצה שיהיה המשכיות לבנה היחיד. היא גם משוכנעת שזה משהו שיעשה טוב לכלתה".
אז בספר יש המון ביקורת מצד אחד, והרבה חמלה מהצד השני. מה היית מבקשת שהוא יעורר בקורא, ואיזו דרך יעשה בעולם?
"אני רוצה שיקראו את הספר הזה בעיניים חומלות שיראו שיש גוונים וצורות שונות של אהבה. שהספר יגרום לקוראים לעצור לרגע לפני שישפטו מישהו או יגידו מה נכון או לא נכון לעשות. אני רוצה שיראו בספר הזה מסר אופטימי שאפשר למצוא תקווה גם ברגעים אפלים וקשים ואפשר למצוא כוחות והאומץ לאהוב מחדש".
את אמא לשני חיילים. ספרי לנו על המורכבות שיש בחייה של אם לחייל – הדיסוננסים והקשיים, ההתמודדויות והלבטים שיש בלשלוח ילד לשרת בתקופה של מלחמה…
"כשהבנים שלי נולדו בהפרש שנה ושלושה חודשים, ידעתי שיגיע הרגע ושניהם יהיו בו זמנית בצבא. לא ידעתי שאחד מהם, יניב הקטן שלי, יהיה חייל קרבי ועוד בתקופת מלחמה. ההחלטה שלו להתגייס לצנחנים לא הפתיעה אותי, יניב הכין אותי מראש עוד מהתיכון שזה מה שהוא מתכנן לעשות. כששאלתי למה דווקא קרבי, כשיש לו את כל הנתונים להיות בסייבר ובמחשבים, ענה: "אמא, אם לא אני, אז מי?" באותה שיחה אמרתי לו שאכבד כל החלטה שלו ואתמוך בו, גם אם הלב שלי כבד ומלא דאגות. הבטחתי לעצמי שאהיה חזקה בשבילו, שלא אעמיס עליו את הדאגות שלי. שאנהל כלכלת הדאגות ואקח כל יום ביומו בלי לחשוב קדימה, בלי תסריטי איימה, בלי לילות ללא שינה. כדי לעשות זאת, אני מקפידה לעשות דברים שעושים לי טוב על הלב: כתיבה, הליכה, ספורט, זמן איכות משפחתי, שיחות עם אמא שלי, זמן איכות עם בעלי. זה יוצר סביבי סוג של בועת הגנה שעוזרת לי להתמודד כל יום מחדש עם הידיעה שיש לי ילד – חייל קרבי".
מה תוכלי לומר לאימהות שחוות את הקושי כשהילד בחזית בימי מלחמה
"אחד הדברים שעוזרים לי זה כתיבת יומן. התחלתי לכתוב יומן מרגע שיניב התגייס. בכל פעם שעולה בי הצורך לכתוב אני כותבת. ביומן יש כל הרגעים הקטנים של שמחה ושל דאגה, של החוויות שלי וחוויות שלו, חוויות שלנו כמשפחה עם שני חיילים. בנוסף, חשוב לשמור על השגרה ולעסוק בדברים שאוהבים ועושים ממש טוב על הלב. כל בוקר אני שולחת אור לכל החיילים והחטופים שלנו ומתפללת שישובו הביתה בשלום, בריאים בגופם ובנפשם. אני משתדלת להתמקד בטוב ולא להעמיס על עצמי יותר מדי חדשות או דברים אחרים שמורידים אנרגיות".
השאלה שמעלה הספר, בעניין ילד מגבר שנפצע קשה או נפל בקרב, עלתה לא מעט במהלך המלחמה הזו. לאיזה תובנות הגעת בכל מה שקשור לדילמה הזו, בעת כתיבת הספר?
"אני חושבת שכבר בלשכת הגיוס כדאי שהחיילים יפקידו זרע בבנק הזרע, שזה יהיה כמו "תעודת ביטוח רפואי". בדיוק כמו שיש בנק דם ושם שומרים דם טבורי, שיכול לשמש להכנת תרופות ביולוגיות, כך אפשר לעשות עם הזרע. בנוסף, צריך לבנות מסלול נוח ולא מסלול מכשולים בירוקרטיים ומשפטיים עבור נשים שרוצות להשתמש בזרע של בעליהם שנפלו או עבור אימהות שבניהם נפל והן רצות נכד. זאת אומנם דילמה לא פשוטה, אבל המלחמה האחרונה הציפה אותה על פני השטח ואולי, הגיע הזמן לטפל בה".
איזה תגובות את מקבלת מקוראים וקוראות? מה מהן תפסה אותך ביותר?
"אני מקבלת תגובות מרגשות – בעיקר על זה שכתבתי סיפור אמיץ שנוגע בנושא מורכב, ושהספר נקרא בנשימה אחת, שאחרי הקריאה נשארים עם המון מחשבות ותהיות. אחת התגובות המרגשות שקיבלתי הייתה מאישה שהתאלמנה לפני כשנה. בעלה נפטר ממחלה קשה. היא כתבה לי שהספר נגע לה אישית, במיוחד בהקשר של להמשיך בחיים והעניק לה חווית קריאה מצוינת".
מה החוויה המשמעותית ביותר שהייתה לך בחיים, ולמה דווקא היא המשמעותית?
"החוויה המשמעותית שהייתה לי בחיים זו לידת בניי. כל התהליך הזה של ההיריון, הקשר שנרקם עם העובר לפני שהוא נולד, הלידה עצמה. התמודדת עם כאב שלא הכרת ועם שמחה שלא הכרת כשהתינוק מגיח לאוויר העולם. החיבוק הראשון והרצון להעניק לתינוק שלך את כל האהבה שבעולם וההבנה שאת אמא ותעשי הכל למען הילד שלך. חוויתי פעמיים לידה ואני חושבת שיחד עם כל תינוק בעצמי נולדתי מחדש בתפקיד אחר – בתפקיד אמא".
את הספר "תכלת שחורה" אפשר להזמין באתר ההוצאה קינמון, באתר עברית וגם באתר המחברת.
הוספת תגובה