לורן נוימן היא קפסולה של תכונות מיוחדות. היא היפית אורבנית, ג’ינג’ית מלאה באנרגיה אך גם שקטה שמחוברת גם לים וגם לטמפו העירוני, מכורה ליוגה ומדיטציה, ואפשר לראות את זה בהוויה שלה ולשמוע את זה במוזיקה שלה. היא מחוברת, מושפעת, מקורקעת אבל גם חולמת. היא מסוגלת לחוש את הכאב של אדם אחר עד לעומקי העצם וללכת עבורו עד סוף העולם.
בימים שקדמו לאלבום הראשון שלה, לורן נוימן (הקרויה על שם השחקנית סופיה לורן) נתקעה במשבר יצירתי קשוח שבו לא הצליחה להלחין את השירים שלה.
כאדם המדויק רגשית שהיא, היא הייתה חייבת להבין מה היא רוצה לומר, אבל היא לא ידעה. תומר ישעיהו הציל את המצב כשקלט לחלוטין את לורן, ההוויה שלה, האופי שלה והטקסטים שלה והחזיר מצידו מלודיות יפהפיות והפקה מוזיקלית צנועה ומדויקת.
לורן לקחה חלק פעיל בשיתוף בהפקה ובכתיבה. היא כותבת מתוך צבעים ותמונות, זו ההשראה שלה. כחלק מתהליך ההפקה היה להמיר צבעים לצלילים שהיא מרגישה ולהיפך, אם לא היו שמות לשירים היא נתנה לכל אחד שם של צבע.
התוצאה, אלבום סינגר\סונגרייטר קלאסי שמרפרר קצת לימי האסיד-פולק של Espers שבעצמם ריפררו לימי האסיד-פולק של ואשתי באניאן, לינדה פרהקס ואחרות.
האלבום מדבר על פרידה. זוגיות מאד אהובה, ארוכה, עמוקה, יפה וכואבת שהייתה בה במשך 3 שנים.
השירים נכתבו לקראת סוף הפרידה ולאחריה. זה אלבום של סוף הסיפור וסגירת רגשות ובחירות.
הסינגל השני מהאלבום, Blue, הוא אינטרפטציה רגשית שלה לכאב של מישהו אחר. ואן גוך, ליתר דיוק שהשימוש שלו בצבע הכחול בציור Starry Night (אותו ציור שדון מקלין אח”כ הושפע ממנו לכתוב את ‘וינסנט’) עצר את לורן ללילה שלם של אינטרוספקטיבה לחיים של מישהו אחר. בארבע לפנות בוקר יצא השיר הזה, שיר קריאה לעזרה של לורן ושל וינסנסט ואן גוך, מעל מאה שנים אחרי שנוצר.
הוספת תגובה