נרות יום הולדת, היא הצגת ברודווי מבריקה פרי עטו של המחזאי נואה היידל, שתורגמה לעברית ודוברת "ישראלית" אורבנית, אך עדיין מתרחשת בארצות הברית העירונית במהלך המאה העשרים. ההצגה, בנויה כמו פיסת שירה, תמציתית באופן הויזואלי שבו מוקמת ונעה הבמה, בצבעיה הזהובים, בדג הזהב המתחלף מדי שנה הקרוי על שמו של כלבו אשר החליף תמיד את קודמו בשם זהה – אנטמן, של הפילוסוף ארתור שופנהאור. אבל בסופה היא מניחה לפתחנו את העובדה כי גם בעידן שבו יש ציביליזציה מפותחת, טלויזיה וקריירה, אנחנו עדיין רק חיים, כמו בעלי החיים. דמותו של דג הזהב, אשר שלוש שניות טווח הזכרון שלו, מתכתבים עם קיומו הדל של האדם האורבני בין אם הוא ניו-יורקי או תל-אביבי, שחייו מתמצים בחיים, נישואין, לידה, מחלה ומוות.
ההצגה חיה ושבה ומחייה יום אחד בחייה של הגיבורה, יום ההולדת שלה, החל מגיל שבע עשרה ועד מותה בגיל מאה ושבע, במהלך המאה העשרים. כל סצנה, מתרחשת ביום זה, בוא היא משחזרת ואופה את עוגת יום ההולדת הפשוטה של אימה, ומעבירה אותה לילדיה, נכדיה וניניה וסוגרת חשבון עם בחירותיה הזוגיות, ניהול יחסיה עם ילדיה, ובעיקר החשבון על ההזדמנויות שהחמיצה.יש משהו בהתמקדות באבני הדרך הפשוטות ביותר של הקיום האנושי, ציור מודל סכימטי של הקיום האנושי – לידה, נישואין, מחלה ומוות שמותיר את הצופה עם המחשבה העגומה משהו כי כל קיומו, בדומה לרעיונות של שופנהאור, המצוטטים מבלי משים בכל אימרה כמעט של הגיבורים, עוסקים בניגוד שבין רצונו של האדם ל"רצונו" של היקום הפועל פעולתו מבלי להתחשב באדם המצליח לתמרן אי פה, אי שם, כנגד הגלים.
"תן לי המבורגר, צ'יפס וקולה", על אף שאין משפט כזה בהצגה, הופך להיות תמצית הקיום האנושי, במרחב אורבני אמריקאי, בו נאפית עוגה פשוטה על הבמה והופכת לסמל יפה ועגום לתמצית הקיום האנושי, כמו חיות הבר, ואולי גם נחמה בהתלות ברגעים הפשוטים ובעיקר התרפקות על הזכרונות הפשוטים של חיינו.
ראויים לציון משחקם הנפלא של שור־סלקטר, ערן מור, כנרת לימוני, אלון סנדלר, נעמה שטרית וישי גולן, התרגום בידיו הנאמנות של אלי ביז'אווי, הבימוי הנפלא בידי רוני ברודצקי והבמה המעוצבת כמו שירה צרופה ומרוכזת.
מאת אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות', כותב ומגיש הפודקאסט "משפט חוזר" בתאגיד השידור "כאן", ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
ההצגה 'נרות יום הולדת' היא כישלון גמור מכל הבחינות.
השחקנים גרועים, רובוטיים, לא משכנעים. הטקסטים כאלה ריקניים ועלובים.
יצאתי באמצע ההצגה הכל כך עלובה הזאת.
בושה לקאמרי, על העלאת הצגה כל-כך משמימה ועלובה.