הסרט ניקי, מתעד את דמותה של האמנית ניקי דה סאן פול, שהייתה נערה צעירה במהלך מלחמת העולם השנייה, בגרה לתוך העולם המשך דרכו מחדש מבין הריסותיו של העולם הישן, והלכה לעולמה בראשית המאה העשרים ואחת. דמותה היא טיפוס ייצוגי לאותו הדור, והאמנות שעיצבה ביקשה לפרק ולהרכיב מחדש את העולם על כל היבטיו. אמני דור הפוסט-וור הללו, החלו ליצור יצירות בעלות מימד בולט של מרד גלוי בכל סמכות וכלל. אם האמנות במדינות הטוטליטריות בשנות השלושים והארבעים, ומעבר למסך הברזל עד סוף המאה הקודמת, דגלו בייצוג אנושי הרואי, בעלי קווי מתאר ברורים, כאלה המשרתים נארטיב של האדם הזקוף, המשרת את מדינתו ועמו, אזי ניקי וחבריה נוטלים חפצים, מרסקים אותם, והופכים אותם לבעלי משמעות וסדר חדש ביצירת אמנות בעלת אסתטיקה חדשנית ובועטת.
בין היתר, האסתטיקה שלה אהבה במיוחד מפלצות בייצוג ילדותי משהו. הפסל הסביבתי העשוי בטון והמוכר בירושלים כ”המפלצת” או כפי שניקי כינתה אותו “הגולם”, הוא דוגמא מובהקת למהלך שעברה בין הרצון לרסק הכל ולבין בריאתו של עולם חדש, עולם שבו הילד, בניגוד לעבר, זקוק לתשומת לב, תחת ההסתכלות על ילד כמבוגר בפוטנציה. פחדיו של הילד, זקוקים למענה, והתיידדות עם הפחד, בדמות המפלצת הירושלמית, עם הרמיזות לסיפור בן המאה ה 16 יציר כפיו המבקש להציל את הקהילה היהודית בידי הגולם של המהר”ל מפראג – כל אלה ביקשו לייצר שפה חדשה ועולם מלא חמלה לחלש, תחת העולם שנהג לרמוס את חסר ההגנה שנתפש כמיותר ונעדר זכות קיום לעתים.
ניקי כמובן לא הייתה לבדה – מוסיקאים כפייר בולז בצרפת, קרלהיינץ שטוקהאוזן בגרמניה החדשה וג’ון קייג’ האמריקאי, ביקשו לייצר אסתטיקה שונה בתכלית, לשבור את המקצב הקבוע שנשמע להם כמו מארש צבאי, ולייצר חוסר יציבות מתוכנן. כשנאמר להם כי לאמנות שלהם אין קהל, הם השיבו כי אם הקהל שלהם עדיין רוצה מארשים צבאיים, אזי הם לא זקוקים לקהל. כך גם הסופרים, הפילוסופים, והמנהיגים הפוליטיים של העידן ההוא. סיפורה האישי של ניקי, שיש בו בסרט נגיעה, לטעמי, לעתים גדושה מדי של אג’נדות פמיניסטיות בדבר היותן של נשים קורבנות של גברים, אבות מתעללים וממסד רפואי שמביט על נשים כחלשות והיסטריות, משוטט בין המימד האישי לסיפורו של הדור וביטויו ברצון לייצר עולם חדש כדרכם של אנשים צעירים.
כיום, אנו מביטים במבט מעט חומל על אותם ניסיונות נאיביים לרסק הכל, ולייצר עולם חדש מלא בחופש נעדר גבולות. יש שיאמרו שעולם ה WOKE שזועק היום בשמם של להט”בים “חופש לפלסטין!”, באוניברסיטאות אמריקאיות הוא שריד משונה של אותו עולם. נראה כי המאה העשרים ואחת על אסונותיה ובלבול מוסרי בין קורבן למקרבן בעולם מורכב מדי, הפכה לריאקציה מובהקת ושמרנית ותנועת מטוטלת נגדית לניקי ובני דורה. המבט המהורהר לאחור על ניקי ובני דורה, הוא חוויה מאירת עיניים – כזו שמספרת את סיפורו של דור הפוסט וור, ואת סיפורה של האמנות התמימה הזו, במבט חומל ועם חיוך של עצב וגעגוע.
יוטיוב באדיבות קולנוע חדש בע”מ
98 דקות, צרפתית תרגום לעבירת ואנגלית
החל מן ה 24 באפריל בכל רחבי הארץ
אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות’, כותב ומגיש סדרות הפודקאסט “משפט חוזר” ו”ישראל הראשונה” בתאגיד השידור “כאן”, ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה. ניתן להאזין לפודקאסטים, ב”כאן הסכתים” בקישוריות: https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-776284/ https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8222/
הוספת תגובה