מי מפחד מהומור עצמי?

הילדים, הבית, שכונת ילדותי והבית העירקי מאור יהודה…מסתבר שחיי היום יום, החוויות בעבודה, באוטובוס, בקופת חולים ואפילו התור בסופרמרקט הם קרקע פוריה לקומדיה. לא צריך לחפש מצבים קומיים, אנחנו פשוט חיים אותם. הכל עניין של זווית הראיה שלנו על המתרחש והיכולת שלנו להתבונן מהצד על העולם ופשוט לצחוק.

גדול הקומיקאים, צ'ארלי צ'אפלין נהג לומר: "מקרוב טרגדיה, מרחוק קומדיה". האיש שהצליח להצחיק מיליוני אנשים ברחבי העולם וגרם לאנשים להזדהות איתו ולצחוק, וכל זאת בלי להוציא מילה מהפה,  בעצם סיפר את סיפורו האישי בסרטים שלו. למעשה, הסרטים שימשו עבורו אמצעי לטפל במכאובי הנפש שלו ולסגור מעגל עם ילדותו הלא פשוטה. הוא גדל כילד עני ביחד עם אחיו, ילדים לשני הורים שחקנים כושלים ושיכורים. אימו חלמה לברוח עם גבר עשיר ובכך להיחלץ מחיי העוני. אביו, לעומת זאת, לא חלם לברוח אך הדבר האחרון שעניין אותו הוא הטיפול בילדיו.

כך מצאו עצמם שני הילדים עוברים מבית יתומים אחד לשני ואוכלים מפחי זבל. הילדים לא כעסו על אימם אלא להפיך, חיכו לה שתחזור. והיא חזרה מושפלת, חולה במחלות מין, עניה, סובלת ממחלת נפש ושיכורה. יש אומרים שהייתה יצאנית. בכל סרט של צ'אפלין מופיע שיכור ובחורה שזקוקה לחילוץ. אלו הן דמויות המייצגות את הוריו. למעשה, צ'ארלי צ'אפלין בחר בבגרותו לצחוק על הסיטואציות הללו באמצעות הסרטים שלו. על אף העובדה שמדובר בדמויות בשולי החברה , אנשים הזדהו, צחקו וצ'ארלי צ'אפלין הפך לאייקון בכל העולם. ההומור העצמי שלו סייע לו לעבד את החוויות הרגשיות הקשות שלו אלא שהוא היה יכול לעשות זאת רק במרחק הזמן.

רק בחלוף השנים הוא יכול היה להתבונן מרחוק על החוויות הקשות וצחוק עליהן. כשהוא חווה אותן כילד הוא לא היה מסוגל לעשות את ההפרדה הרגשית הזו. זו הסיבה שהוא טען כי במרחק הזמן ניתן לצחוק על כל דבר, כולל על עצמינו. גם הסבתא העירקית שלי, שלא הכירה את צ'אפלין, הייתה נוהגת לומר: "עוד עשר שנים נצחק על זה". אלא שהיום, החיים מאוד אינטנסיביים ומלאי תהפוכות. אנשים מוצפים במידע, מוסחי דעת בקלות ומבקשים פתרונות מהירים. על רקע החיים הללו קמה אומנות הסטנדאפ שכולה מבוססת על הומור עצמי ולמעשה קוראת תיגר על דבריו צ'אפלין. אם צ'ארלי מציע לקחת את הזמן ולצחוק רק כעבור זמן מה, אנחנו הסטנדאפיסטים חושבים אחרת.

מה אני עושה כסטנדאפיסטית? אני למעשה מתבוננת על החיים שלנו, כאן ועכשיו, ולא מחכה למרחק הזמן. הרי לא נחכה עוד עשר שנים בכדי לצחוק על הקורונה. או על הממשלה. או על התור בקופת חולים. אנחנו, הסטנדאפיסטים, מציבים מראה בפני הקהל, לוקחים זווית ראיה ומבט מבחוץ על הסיטואציות הכי יום יומיות ופשוט מדברים עליהן. מאחר וקשה לצחוק על קושי בזמן התרחשותו, למעשה אנו הסטנדאפיסטים עושים את זה עבור הקהל. הקהל מגיע ולמעשה שומע על חייו שלו ופשוט צוחק מתוך הזדהות. הקהל רואה את עצמו בסיטואציות ומגיב בצחוק גם על מצבים לא פשוטים. מדובר בגישה הפוכה לגישה של צ'ארלי צ'אפלין. יחד עם זאת, הגאון הקומי אמר משפט שהוא הבסיס לעבודתו של כל קומיקאי ולכל אדם הבוחר לחיות בהומור ולפתח זוויות ראיה הומוריסטית על העולם.

הוא אמר:" הכישלון אינו חשוב. דרוש אומץ לשטות בעצמך". היכולת שלנו לצחוק על עצמינו אינה שמורה רק לסטנדאפיסטים וקומיקאים. היא לגמרי מיומנות נרכשת ומי שישכיל להשתמש בה יגלה מהר מאוד כי היא מכילה בקרבה יתרונות עצומים ומופלאים. בכל פעם שאני עומדת ומרצה על הומור עצמי, אני נתקלת בתגובות כגון:" למה שאני אצחק על עצמי? למה שיעשו ממני צחוק?" או למשל: "מי שצוחק על עצמו סובל מביטחון עצמי נמוך". ובכן, האמת היא הפוכה לחלוטין! אנשים המשתמשים בהומור עצמי הם אנשים בעלי בטחון עצמי גבוה! לרוב מדובר על אנשים אינטליגנטיים היודעים למגנט אליהם את הסובבים אותם באמצעות הומור עצמי והם עושים זאת במודע וממקום ריגשי בטוח לחלוטין. אנשים בעלי הומור עצמי הם חברותיים, בעלי יכולת שכנוע מדהימה, יודעים להשתמש בהומור לתועלתם והם בעלי כריזמה יוצאת דופן. למעשה, כאשר אנו בחברת אנשים מצחיקים משתחררים אצלנו הורמונים המשרים מצב רוח טוב ורוגע ומפחיתים את הורמוני הלחץ והמתח. הבית העירקי שלי למשל, הוא הבסיס לכל מופעי הסטנדאפ שלי. אני מדברת על שכונת ילדותי, המורים העירקים שלי וכמובן על דודה כרמלה ודוד יחזקאל. גם קהל שאיננו ממוצא עירקי מתגלגל מצחוק ומזדהה וזאת מאחר ומדובר בסיפורים אנושיים.

אז איך משתמשים בהומור עצמי בחיי היום יום? כיצד ממגנטים אלינו אנשים, שוברים את הקרח בסיטואציות מלחיצות? כיצד אפשר לשכנע ולהשתמש בהומור עצמי במשא ומתן? מדובר בטכניקה די פשוטה. אנחנו לוקחים חולשה אחת שלנו, זה יכול להיות משהו במראה שלנו, במבטא, במוצא, בעבודה….סוג של "דפקט" שכבר השלמנו אתו והתרגלנו אליו. לא משהו שעדיין קשה לנו אתו אלא נושא שהוא כבר חלק מאתנו. אם נשתמש בעניין רגיש לא מדובר בהומור עצמי שיסייע לנו אלא הומור עצמי שישיג את ההפך. אני למשל מדברת על עודף משקל. אם בעבר הייתה לי התמודדות רגשית עם הנושא היום אני צוחקת על זה. כלומר, לא רק שלא נסתיר את "הדפקט" הזה, אלא להפיך- נצחק על זה. התוצאה היא: אף אחד לא יכול לצחוק עלינו, מאחר ואנו עושים זאת בעצמינו מתוך בטחון מלא. למעשה, מי שיצחק, יצחק אתנו ולא עלינו…ואיך אמר צ'ארלי צאפלין :" דרוש אומץ לשטות בעצמך..",שהרי אומץ הוא התבלין לכל שינוי ויוזמה בחיים, גם כאשר מדובר בהומור.

מאת: ענת אביעד שחקנית, קומיקאית, סטנדאפיסטית ומרצה

Anataviad10@gmail.com