על הטבח האכזרי באולימפיאדת מינכן ב 1972 נעשו סרטים רבים, ונכתבו הררי ספרים ומאמרים, ועל כתבות מגזין טלוויזיוניות אני כבר לא מדבר. "21 שעות במינכן" בשנת 1976 בכיכובם של וויליאם הולדן ואנתוני קווייל, "חרב גדעון" מ 1986, "יום אחד בספטמבר" מ 1999 עם פסקול של פיליפ גלאס וקריינות של מייקל דגלס, "מינכן" של ספילברג ב 2005, ומה לא.
אז למה לעזאזל אנחנו צריכים שוב לראות את הספורטאים האומללים בגופיות הלבנות של הסבנטיז, ואת פניה המיוסרות של גולדה או השחקנית שמשחקת אותה ומעשנת בשרשרת? מה כבר אפשר לחדש ביחס לאירוע קטסטרופלי, מחדל מודיעיני ומשטרתי ואסון מכונן בתולדות ישראל ואירוע טרור מתווה דרך בתולדות הטרור העולמי? אז זהו, שלא רק שאי אפשר באמת לחדש, אלא אנחנו מגלים כי גם ממרחק 50 שנה, נותר הסרט הזה, שעשוי במקצוענות מעוררת התפעלות, כמו פלקט סוכנות של שנות השבעים – זיכרון לעידן נלהב שחלף, בלי שסיפרו לעידן הזה שהוא כבר מיושן, שיהודים כבר לא מובלים למשרפות נטולי הגנה ושליהודים יש את אחד מן הצבאות החזקים במזרח התיכון או אפילו בעולם. בעולם הזה והריאקציה שחווה החברה הישראלית, נדמה שגולדה ממשיכה לרדוף פלסטינאים.
בסדרת טלוויזיה כזו, דווקא הייתי מת לשמוע ולהביט באירוע אכזרי כזה מנקודת מבט חדשה, לשמוע משהו מתפישת העולם של אנשי הסבנטיז הללו שמחליטים לרצוח אנשים בדם קר על מזבח אידיאולוגי, להבין מעט מיהם המטורפים של ספטמבר השחור על רקע העידן ההוא, ועד כמה התופעה הזו של טרור בינלאומי שמגייס שוחרי חירות בכל העולם לתמוך בהרג חסר אבחנה – את זה הייתי מת לראות. אם כבר לגעת בסיפור, אז לגעת בו עד הסוף. ממש לא להזדהות עם הנרטיב ההוא, אבל לשים אותו על השולחן? איך אפשר שלא?
יש כמה רגעי חסד כאלה בסדרה, אבל מעטים. וגם זו סיבה להביט בהשתאות על הסדרה – לשמוע את הנרטיב המיושן ולהבין שהסרט הוא לא על אירוע, אלא על תפישת עולם שממשיכה לרבוץ על רגליה האחוריות, לא מוכנה לקום ממקומה. גם מצעד הפוליטיקאים שהגיעו להקרנת הבכורה וניצלו את הרגע לגדף את המנהיגים הפלסטינים הנוכחיים, כאילו שהם גולדה והשנה היא 72, לא סייעו להסיר את האבק מהנרטיב הישראלי השחוק ההוא שנשמע שוב ושוב.
אני זוכר את קיתונות הביקורת שהושמעו כנגד סרטו של שפילברג "מינכן" לפני עשור וחצי שניסה להציץ גם בצד השני, וניסה להבין ממרחק השנים עם מידת סקרנות של אנתרופולוגים, מה מניע את האנשים ההם לפעולה כה אכזרית. היום דווקא הייתי רוצה לנסות להבין מדוע באירוע שברור כי הוא טבח חסר אבחנה העולם עדיין לא מוכן לייחד במשחקים האולימפיים אירוע זיכרון בטענה ש"לא מערבים ספורט ופוליטיקה", [אבסורד – הרי זה בדיוק מה שקרה שם – פלסטינים שבאו לקלקל את החגיגה של אלה שחושבים שהעולם של נועלי נעלי ההתעלמות ומכנסי הריצה מנותק מאלה שמפגינים ותומכים בתנועות החרם העולמיות על ישראל]. דווקא קיתונות הביקורת על שפילברג בזמנו, והנרטיב המאוד ישראלי מודל 72 שעולה גם בסדרה הזו כנרטיב מכונן חשפו עד כמה אין עדיין יכולת ישראלית, להבין את התמונה המורכבת יותר, שמביאה אנשים למעשה אכזרי של רצח בלתי מעורבים מתוך להט בצדקת הדרך.
ועדיין – הסרט בנוי במקצוענות רבה, צילומי ארכיון וראיונות מרתקים עם האנשים שהיו שם והביטו בזוועה במידה מסוימת של מציצנות מורבידית, אנשי המשטרה הגרמנים שחשבו שעידן הפוסט מלחמת העולם השנייה עומד להציב את גרמניה כאומה שהמשטרה שלה מחלקת פרחים ואינה זקוקה לנשק בכדי להגן על אורחים בלתי רצויים, כל אלה עולים ומותירים את הצופה בתחושה הבלתי נוחה של נרטיב ישראלי שנותר מודל 72, או 74, אחרי שגולדה כבר לא שם, אבל המפא"יניקים עדיין שם, גם אם השנה היא 2022.
מאת: אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות', כותב ומגיש הפודקאסט "משפט חוזר" בתאגיד השידור "כאן", ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
הוספת תגובה