"ההורים שלי דיברו איתי רק הונגרית ויידיש כי רצו שאדע את השפה ואוכל לדבר בהונגרית עם סבתי שעברה לגור איתנו בבניין. עד היום אני מדבר הונגרית שוטפת. בחצר הענקית של הבניין הירושלמי שיחקו מוטי וחבריו בכל משחקי הילדות: כדורגל, רכיבה פרועה על אופניים, דג מלוח, מחבואים, תופסת, קפיצה בחבל וחמש אבנים".
כך מספר מוטי זליקוביץ, שנולד להורים ניצולי שואה. הוא היה ילד יחיד ועד גיל שלוש לא ידע עברית. מוטי נולד וגדל בבית שנבנה בתחילת המאה ה-20 על ידי זאודיתו, קיסרית אתיופיה, שהחליטה לבנות בירושלים בית ראוי שבו תגור באחרית ימיה. צבא של בנאים בנה את הבניין המפואר במשך 12 שנה, ובשנת 1928 נחנך הבית ברחוב הנביאים 40-38. היא מעולם לא זכתה להתגורר בבניין, שמאז ועד היום משמשת מחציתו השמאלית כבית הקונסול האתיופי בירושלים. במחצית הימנית המושכרת התגוררה תערובת של ותיקים עם עולים חדשים, חרדים, דתיים וחילוניים, שבירושלים של תחילת שנות ה-60 לא הייתה מחזה נדיר.
הוא שימש עוזר להתיישבות של מספר שרי ביטחון ומילא מגוון תפקידים במשטרה ובתחום הביטחון. בימים אלו יוצא לאור ספרו "שליחותי כדרך חיים", העוסק בניסיונו להבין מהי שליחותו בחיים באמצעות חייו המרתקים והתובנות שצבר. "'למה אני?' שאלה זו עולה בראשי כבר כמעט 40 שנה בכל פעם שאני מגיע לתפקיד חדש, ללמוד משהו חדש או להתמודדות עם אתגר חדש", הוא אומר.
במסגרת אירוע ההשקה של הספר, שיתקיים בתאריך 12.5 בבית הארחה בית וגן בירושלים, יעלה זליקוביץ מופע חדש בשם "צלילים שלובים" עם נילי סגי זקס, בשילוב נגינה בפסנתר, שיעסוק בהתמודדות עם אתגרי החיים. ההכנסות מהספר יוקדשו לעמותת "משפחתא", קהילת האימוץ של ישראל, שמוטי שימש במשך עשור שנים כיו"ר שלה בהתנדבות. החיבור של מוטי ואשתו שושי לעולם האימוץ נוצר בעקבות העובדה שבמשך ארבע שנים לאחר נישואיהם בגיל 20 הם לא הצליחו להביא ילדים לעולם. במשך השנים הם אימצו ארבעה ילדים.
הוא למד בתיכון מקצועי. "אבא שלי אמר שבארץ ישראל צריך גם אנשי מקצוע ולא רק תלמידי חכמים. לכן למדתי בבית הספר המקצועי קריית נוער למגמת מכניקה והמשכתי לטכנאים והנדסאים. לאחר סיום כיתה י"ג והבגרויות שירתתי כטכנאי מטוסים בחיל האוויר והתחתנתי עם שושי. לאבא שלי הייתה חנות מתנות במרכז ירושלים ברחוב בן יהודה וחברה של שושי שיצאה עם חבר שלי הייתה קונה שם, ודרכו הכרתי אותה. מאז עברו 45 שנה שאנחנו ביחד. היא ירושלמית שבאה ממשפחה בת עשרה ילדים".
עם שחרורו מהצבא חיפשו מוטי ואשתו מקום להתיישב בו. "פנינו לגוש אמונים ואמרו לנו שעומדים להקים יישוב קהילתי חדש בשם: כוכב השחר. בהתחלה היינו תשע משפחות וכיום היישוב מונה 500 משפחות. בהתחלה שימשתי רכז הביטחון של היישוב ובהמשך עבדתי ביחידת החבלה של המשטרה. לאחר שזכיתי במכרז של המועצה האזורית הפכתי לקב"ט המועצה. מאוחר יותר הציעה חברה לציוד כיבוי אש לי ולגיסי לפתוח סניף בירושלים. רצינו להיות מיליונרים בגיל צעיר, אבל בגלל טעויות רבות בניהול העסקי הכרזנו על פשיטת רגל, עם כל המשתמע מכך".
בגיל 35, כנראה בשל הלחץ הנפשי הרב שהיה נתון בו בעקבות הכישלון העסקי וגם בשל הגנטיקה, התפרצה הסוכרת אצל מוטי. "הייתי שמן, לא עשיתי ספורט, הייתי הרבה במתח וככה התפרצה המחלה. בהתחלה לא ידעתי שחליתי – עד שיום אחד קמתי בבוקר וראיתי מטושטש. הרופא ביקש ממני לעשות בדיקות ראייה וסוכרת. אופטיקאי אמר לי שאני צריך משקפיים מספר 5. לאחר שעשיתי בדיקות סוכר קיבלתי תוצאות 'אללה יוסטור' ושלחו אותי לרופא סוכרת. התחלתי ליטול תרופות והרופא אמר לי לעשות דיאטה. די מהר הורדתי את המשקפים ועד היום הן שוכבות במגירה".
בין הנושאים המופיעים בספרו החדש של מוטי: האימוץ, תפקידים שונים בהם שימש: עוזר להתיישבות של כמה שרי ביטחון, מלווה נוער נושר, מאמן אישי לתזונה וסוכרת ומלווה ומאמן אישי לחיים טובים יותר במציאות קיימת. "מי שיקרא את הספר ויבין את העומק ואת המסר שבו, יבין גם את התשובות לשאלות ה'למה אני' שכל אדם חייב לשאול את עצמו. התשובה על כך תבהיר לאדם את שליחותו בחיים", הוא אומר.
אחד הנושאים שבהם עוסק ספרו החדש הוא התמודדותו עם הסוכרת. "'לפני כ-35 שנה חליתי בסוכרת חזקה לאחר שהיו לי ערכים סוכרתיים מסוכנים ושקלתי כ-127 ק"ג. עבדתי במשרות עם המון שעות עבודה והרבה ריצות. קיבלתי זריקות אינסולין ארבע פעמים ביום, במקביל לכדורים שלקחתי נגד לחץ דם ודילול דם".
לפני שמונה שנים הוא תפס את עצמו בידיים, שינה תזונה והתחיל עם הליכות וספורט. "הורדתי כ-45 ק"ג, מזה שבע שנים מדדי הסוכר שלי הם כמו אדם בריא, ואני מתאמן כל יום לפחות שעה בחדר הכושר". זה קרה בעקבות כתבה שקרא מוטי על מסעדן לשעבר בשם אילן עוז מקריית שמונה, שהתגלתה אצלו סוכרת ובמשך שנתיים טיפל בעצמו והצליח להוריד את הסוכרת. לאחר שסגר את המסעדה, התחיל לאמן אנשים כיצד להוריד את הסוכרת. מוטי שפנה אליו החל עם שינויים קטנים בתזונה, הוסיף פעילות גופנית ותוך שבוע הפסיק להזריק אינסולין. "למדתי ממנו על תזונה נכונה והוא ליווה אותי חצי שנה עד שלא הייתי צריך יותר תרופות".
מאז, זליקוביץ השתתף שלוש פעמים במרתון ורץ עשרה קילומטרים, וכבר שמונה שנים אינו נוטל אף תרופה. "כל יום אני מתאמן בחדר כושר, חמישה ימים בשבוע. מזה שמונה שנים איני נוגע באף פחמימה. היום ההמוגלובין המסוכרר שלי הוא 5.2 והסוכר 80-70. כשאני מדריך אנשים לתזונה נכונה אני מלמד אותם איך לצרוך נכון את האוכל ומאמן אותם לתזונה נכונה ולהתמודדות עם סוכרת".
זליקוביץ, המשמש כמאמן אישי לאורח חיים בריא ולהתמודדות עם הסוכרת ואתגרי החיים, מנסה להעביר למתאמניו דרך האימון חלק מהתובנות שצבר בחייו. "בסופו של דבר, השאלה היא האדם מבין מדוע הגיע לעולם ולמה קרה לו כך וכך. אדם שחולה במחלה צריך לחשוב מהו המסר שהוא צריך לקבל ממנה כי דברים לא מתרחשים סתם ככה. הגענו לעולם כדי להשאיר חותם. 'דע מאין באת ולאן אתה הולך'… זהו ציווי אלוהי'".
קישור לאתר של הספר "שליחותי כדרך חיים" : https://mottizelikovich.co.il/
הוספת תגובה