"דרך הייסורים" של כל הנוכחים ושלי:
היה זה אחד ממוצאי השבת הקרים ביותר של החורף, הקורנה לא ממש עוזבת אותנו, אלא החליטה שהיא נשארת כאן לצידנו ,בשלב זה. חושבת לעצמי "אני לא נכנעת לתנאים החיצוניים הלא ידידותיים", מהרהרת רגע ומחליטה "חייבת לראות את ההופעה. היא מופיעה רק פעמיים בארץ ומשם לסיבוב הופעות בחו"ל. אני יוצאת מאד מסוקרנת, גם כדי להפיג מתחים עבור נשמתי וצימאון למוזיקה הנאורה של באך.
הגעתי למרכז סוזן דלל יחסית מהר, הכבישים די ריקים והשקט שורר בכל מקום. התיישבתי ביציע, אני נושאת את מבטי ורואה שכולם ישובים. לשמחתי כולם היו עם מסכות והקפידו על הנחיות התו הירוק.
הבשורה על פי מתי פרקים 26 ו – 27:
יוהאן בסבטיאן באך, כתב את היצירה ב – 1727, כאורטוריה מורכבת במיוחד, שבוצעה לראשונה ביום שישי הטוב, שלפני הפסחא. יום המציין את הסגרתו של ישו, המשפט, המסע בויה דלורוזה עם הצלב, עד לצליבתו ומותו על הצלב והורדתו ממנו לקבורה. האורטוריה נכתבה לקולות סולו, תזמורת כפולה ומקהלה כפולה. המוזיקה מלווה שיחה בין ישו לבין 12 השליחים, לפני ערב פסח, אחר כך המשפט והסבל של הצליבה. 2 המקהלות כמו משוחחות ביניהן עם משפטים מתוך הברית החדשה, מקהלה שלישית שרה ארייה נפרדת. כאמור, הטקסט בגרמנית, לקוח מתוך הבשורה על פי מתי פרקים 26 ו 27.
לא רק מוזיקה אלא בשילוב מחול:
המופע מתחיל, המוזיקה הדרמתית האדירה של יוהן סבסטיבאן באך, אחת היצירות החשובות בעולם הנוצרי זועקת השמיימה. הרקדנים לבושים בחליפות שחורות מתנועעים בלאט, כמעין טקס פולחני. על מנת להעמיק את הסצנה, המוסיקה מפסיקה. שקט. באולם נשמעים רק את צעדי כפות הרגליים של הרקדנים. זה יוצר סקרנות, מגביר את הדרמה והמתח. כשהמוזיקה והמקהלה חוזרות, כל החושים מתחילים לספוג את המשמעות של יצירת המופת של באך ומה הוא השאיר בעולמנו.
המופע מדבר על בגידתו של יהודה איש קריות, סיפור צליבתו של ישו, ייסוריו ומותו על הצלב וקבורתו, כפי שנכתבה בברית החדשה, תיאורים אשר הזינו במשך למעלה מאלפיים שנים, סיפורי שנאה כלפי היהודים. מוזיקה אלוהית במיוחד וסיפור אחד עצוב במיוחד, הממלא את שומעיו, כעס על הבגידה, ההתעללות בחף מפשע ומזין בשנאה ותאוות נקם, בכל פעם שהמשפטים הקשים נקראים או מושרים במקרה הזה.
עבורנו כיהודים, מעבר ליצירת ברוק כנסייתית מופלאה, יש כאן קושי להתמודד עם הסבל העצום והאשמה המוטחת כלפינו, כמגלמים את הרוע בסיפור הקשה הזה. המפגש עם המוזיקה כאן בארץ, היכן שהכל התרחש, עם ההסטוריה המדממת, הארוכה כל כך בין שתי הדתות, הסבל האינסופי של דורות – כמו מבקש לבוא לסיומו.
היצירה והכוריאוגרפיה של תמיר גינץ:
הריקוד מזוקק מאד, חד עם תנועתיות מגווונת, שימוש במרחב האינסופי של הבמה. סגנון המחול בעל שפה המותאמת לזמננו. כמחול מודרני, בעל מסרים ודימויים של סבל, ייסורים, מוות, סקילה באבנים, הדימויים של הכתוב בברית החדשה אמנם, אך הפעם נושאים היבט שונה. הכוריאוגרפיה של תמיר כמו אומרת: "רגע, בואו נעצור לרגע, להתבוננות פנימית של כל אחד ואחת, לצליבה ולסבל הפרטיים שלנו וליכולת שלנו להתרומם מעליהן אל מקום מואר, מלא באהבה ובחמלה, בסליחה, באחווה ובאנושיות, כדי ליצור עתיד טוב יותר ונאור".
כשהמוזיקה חוזרת, שרה מקהלה שהוקלטה במיוחד למופע. זה מרטיט את הלב בעוצמה ודרך האוזניים מתפשטת בכל הגוף תחושה של אלוהיות נשגבת. של אחדות שמתאפשרת בעקבות הגאולה העתידית. היצירה המופלאה של באך, בעלת רוך אך יחד עם זאת חדה כתער, נוקבת ומהדהדת בחדרי הלב ומתרכזת בביטוי אישי ורגשי.
הכוריאוגרף תמיר גינץ, הינו השני בעולם, שמתמודד עם יצירת המופת הזו ועם המון המשקעים שעלו בדרך, עקב המסרים של היצירה. תמיר הוא בן לניצולי שואה, שמכיר את הסבל האנושי היהודי, באופן ישיר, מביא את היצירה, דרך המחול, לרקום חיבור אנושי ולגשר בין נוצרים ליהודים ואולי אחת ולתמיד למגר את השנאה ההדדית. לבקש שלום פנימי ומוסרי, להפסיק את הסבל בעולם, להתמיר שנאה ונקם – בסליחה, חמלה ואהבה, ממש כפי שגם ישו עצמו מבקש לא אחת ממאמיניו.
חוויה עוצמתית:
המסך הקטיפתי הכחול, המזכיר פרוכת, נופל לרצפה והמוזיקה מסתיימת. ואני, כמו התפקחתי מחלום, בעוד המוזיקה נשארת בליבי. ממליצה לא להפסיד את החוויה הכל כך עוצמתית הזו.
המופע מגיל 16 ומעלה כולל עירום מלא.להקת המחול קמע.
משך המופע: 90 דקות ללא הפסקה.
הוספת תגובה