מוזיאון וילפריד – קבוץ הזורע:
נראה שלא רבים מכירים את המקום הקסום הזה. שווה להגיע. מבנה בעל ארכיטקטורה ייחודית, לא אופייני בכלל לבניה ה"קומוניסטית" הכאילו פונקציונלית אך חסרת שאר רוח והדר. מבנה עדין, אצילי משהו, הטומן בחובו יופי שקט. לא מופגן בצעקנות אלא נחבא אל עצמו. כפי שנאמר: "האצילות מחייבת". הכל מדויק והרמוני. אפילו הגינון מסביב למבנה תומך בו בהרמוניה מושלמת. לפעמים אומרים על משהו יפה "עוצר נשימה". בית וילפריד הוא מקום בו, סוף סוף, אפשר לחזור ולנשום עמוק וברוגע – כפי שאנחנו אמורים לנשום.
מי אתה וליפריד ישראל?
כדי להגיע לתשובה על השאלה המרתקת הזו, המסתורין האופף אותו ואת חייו המופלאים, תצטרכו להגיע למוזיאון ולצפות בסרט התיעודי שנעשה עליו. יש סרט נוסף בבימויו של יונתן ניר, כדאי לראות. אספר רק את מה שכולם יודעים. וילפריד, היה סוחר עשיר מברלין, שהציל, בזכות קשריו העסקיים והאישיים, כ – 10,000 ילדים יהודים ועוד 2000 ילדים לא יהודים ולא ארים. הם הועברו ברכבות להולנד ומשם באניות לחופי בריטניה. עיקר ההצלה התרחשה בין ליל הבדולח שהתרחש בלילה שבין ה 9 ל – 10 בנובמבר 1938 בגרמניה ועד פרוץ מלחמת העולם האחרונה ב – 1 בספטמבר 1939. האירוע השאיר חותם חזק על בעלות הברית ובריטניה נחלצה להצלה של ילדים יהודים, שלא מסכנים את עולם התעסוקה. החל מדצמבר 1938 החל הקינדר טרנספורט. הם אומצו על ידי משפחות בריטיות רבות וחלקם הועברו למוסדות. וילפריד עצמו פגש אישים בכירים של אותה תקופה. מומלץ לצפות בתיעוד של האיש המיוחד הזה.
מבחינה אמנותית וילפריד התעניין מאד באמנות המזרח הרחוק וחלק מאוספיו האמנותיים כולל פיסול בעיקר מהודו. בהקשר הזה התערוכה של יממוטו מתאימה מאד למוזיאון וילפריד.
גן הריקות:
תערוכה קטנה ויפהפייה של האמן קוג'י יממוטו. אולי זה המקום המתאים ביותר לתערוכה כל כך מיוחדת. היא מתאימה למקום ולאיכויות הנוכחות של וילפריד ישראל בפרט ושל קיבוץ הזורע ככלל. מינימליזם פילוסופי יפני, בצבעים של לבן על לבן בחלק הראשון של התערוכה. המוות מול החיים, הזיכרון של החיים בתוך המוות וכל מה שמשתרע ביניהם, מבלי להוסיף הרבה מעבר למה שקיים. התאורה הרכה, מסביב והספוטים שמאירים על הצלחות המרחפות ונעות קלות בחלל, משמשים בהרמוניה של אור וצללים עדינים על שביל לבן עשוי מרסיסים קטנים של פורצלן. היופי כאן עוצר נשימה במלוא מובן המילה. אין מילים שמסוגלות לגעת בחוויה הנדירה והענוגה הזו.
בחלק השני לקח האמן את מרכיבי החיים של עץ, בודד אותם, כמו מתחת למיקרוסקופ ויצר בהם ודרכם, חיתוכי נייר דקיקים, אמנות של חום ושחור שרוף על לבן, בהישתקפויות אחוריות של צללים רכים ומרהבי עין. הביולוגיה של החיים בעיני האמן, נזיר הזן. כדאי לראות בעיניים של הלב האנושי, כדי להבין. העיניים הפיזיות והמוח הרגיל, יכולים בקלות לפספס כאן עוצמה כל כך דקה.
ריקות – מייצגת עבורי סוג של הקשבה ללא פניות, נקיה, צלולה, נותנת מקום גדול למה שבא לפגוש אותה, מבלי לסדר אותה בממדים המוכרים והידועים. יש מקום של כבוד ללא נודע ולמה שנובע מתוכו, ללא תנאים מוקדמים. זו פתיחות זן מקודשת, הרואה בריק – את המקור האינסופי של היש הסופי.
קוג'י יממוטו:
לא ניתן להפריד את האמן מיצירתו. סיפור חייו של יממוטו, מסביר את ההתבוננות המיוחדת שהוא דורש מהצופה. יש כאן דרישה לרמת מודעות וחשיבה פילוסופית גבוהה. יממוטו – למד אמנות ופיסול באוניברסיטת טוקיו ובגיל 30 הפך לנזיר זן בודהיסטי. הוא מלמד אמנות באוניברסיטת טוקוהה ועבודותיו הוצגו ביפן וקוריאה. במהלך שהותו בארץ הוא הקים את התערוכה במוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע.
פלוגיסטון:
זהו שם של סדרת היצירות של יממוטו אותן החל ליצור מאז הפך לנזיר. "בעולם העתיק, פלוגיסטון, הוא אותו יסוד שאינו נראה לעין המשתחרר כאשר חומר נשרף". האמן יוצר פסלים מעץ, מנייר או מקש. הוא מצפה חלק מהם בפורצלן ושורף אותם. החומר שבפנים מתכלה אך נשאר הציפוי – קצת כמו מאובנים המשאירים תבליט של עצמם בסלעים שעטפו אותם. החיים שנכחו בעבר במקום, לפני הבערה, משאירים אחריהם חותם שלא ניתן למחוק. החותם הוא עדין ויכול להתפורר בקלות אך הוא נשאר ולא ניתן להכחישו. כמו "שם הורד". כמו הנשמה של כל דבר חי בעולמנו, המשאירה את חותמה בנו, אפילו אם איננו יודעים לזהותה. אולי בעברית ניתן היה לתאר פלוגיסטון כ"קול הנשמה".
מה שבטוח שכל מי שצופה ביצירותיו של יממוטו – מתעורר ומרגיש את "קול הנשמה" שלו עצמו ושל כל הסובב אותו.
התערוכה תהיה פתוחה עד 31 בינואר 2023 – לא לחכות לרגע האחרון, לבוא במיוחד, חוויה רוחנית של התעלות הרוח. מומלץ במיוחד!
שעות פתיחה: ימים ב' עד ו' (למעט יום ג'): 9:00-14:00, ימי ג': 12:00-17:00, שבתות וחגים: 10:00-14:00, ימי א' לביקור קבוצות בתיאום מראש.
הוספת תגובה