גאיה הגיעה לפגישה, חייכה, אבל ניכר היה שהיא עדיין חלשה. התיישבה על הכורסא, נחה לרגע, סיפרה הכאבים התחילו להירגע, כל יום שעובר זה קצת יותר טוב, לדבריה. קיוויתי שהכוחות יחזרו כבר אלי, כנראה שהייתי אופטימית מידי, או בעצם חסרת סבלנות למצב הזה של להיות חלשה וחסרת אונים. אני מבינה, אמרתי ברוך. נראה לי שאין טעם להילחם נגד המצב הזה. המלחמה הזאת גם לא תשנה כנראה את המצב. אולי היא אפילו תחריף אותו.. לפעמים, להסכים לקבל את המצב, יכול אולי לעזור יותר, הוספתי בהרהור.
את יודעת, אמרה גאיה, עלתה בי התובנה, להגיד תודה על חוסר האונים והכוחות, על החולשה. הבנתי פתאום שזה השיעור שלי מול הפרפקציוניזם ועודף הפעילות שהייתי בהם. כנראה שעכשיו, זה הזמן שלי לנוח. אבל, אני לא רגילה לנוח. נוצר רגע של שקט נעים בחדר.
תקופת הנעורים
עלה לי זיכרון מכיתה ה', אמרה גאיה. זאת הייתה תקופה, שהרגשתי בשיא. הייתה לי תחושה, שאם רק אדמיין משהו מספיק פעמים ואתכונן אליו זה יקרה. שאין שום דבר, שאני לא אצליח לעשות. אם אני אדמיין את זה מספיק, זה יצליח וזה יקרה. התלמידים בכיתה, העריצו אותי. באותה תקופה בביתי, היו הרבה ויכוחים בין ההורים. הייתי מקשיבה, וחושבת מי הצודק, מי הרע, ועם מי אני הולכת. הגעתי למסקנה, שאמא שלי, היא אדם חזק ודומיננטי. מערכת היחסים בין הורי, לא הייתה טובה ומכילה. עקב המצב הנוכחי החלטתי, שאסור שאהיה חזקה ודומיננטית. אחרת, תהיה לי, מערכת זוגית כזאת. הרגשתי שאני חייבת לעשות שינוי ולהוריד פרופיל.
זה קרה בחופש הגדול, אחרי כיתה ה'. ובעקבות ההחלטה הפנימית שלי איבדתי את הביטחון שלי ודעכתי מבפנים. אמרה וניכר היה שהתחושה שהציפה אותה אז, מציפה אותה שוב ברגע זה.
בתיכון, המשפחה עברה למקום אחר. לא הכרתי שם אף אחד. הרגשתי בודדה. עלו לי המון חרדות. היה לי משבר קשה. נזכרה גאיה, ודמעות הציפו את עיניה. תוך כדי המדיטציה, גאיה אמרה, הבנתי עכשיו שבילדותי הצורך להצטיין, היה מחיר כבד. כל העולם על הכתפיים שלי. שאני אחראית על כל ילדי הכיתה ועל כל מה שקורה בין ההורים.
איך את מרגישה עכשיו לגבי התחושות האלו שהיו לך אז?
כיום אני מבינה שלקחתי הכל מעט יותר מידי לקיצוניות. הווה אומר שמחיר כבד ומיותר יש לכך השלכות.
מה היית אומרת עכשיו לגאיה הקטנה?
תעשי דברים אך לא בקיצוניות. אל תוותרי על עצמך. זה בסדר להיות דומיננטית וחזקה. יחד עם זאת זה לא אומר שתהיה לך זוגיות לא טובה כמו הורייך.
מה גאיה הקטנה עונה לגאיה הגדולה? שאלתי.
לא ידעתי מה לעשות, לא היה עם מי להתייעץ. חשבתי…., וכאן עלה בכי של גאיה, הפחד להיות בזוגיות כמו הוריה, תחושה של חוויה לא טובה.
מה יש לגאיה הגדולה של היום, לומר לגאיה הקטנה?גאיה במדיטציה אמרה לגאיה הקטנה, את יכולה להיות טובה, את לא חייבת להיות טובה בכל דבר ועדיין ימשיכו לאהב אותך. יש לך יותר מידי עומס על הכתפיים. את לא באמת אחראית על מה שקורה בין ההורים. נראה היה שלאט לאט גאיה הקטנה, הצליחה להירגע ולהרגיש טוב יותר. ואור של אהבה ורוגע עטף אותה, וגם את גאיה של היום.
לאחר המדיטציה, עלה זיכרון אצל גאיה. את יודעת אמרה לי, בילדות כשכאבה לי כאב בטן, אבי היה שם יד על ביטני הקטנה. ואני לאור התחושה האמנתי שזה יעזור ואכן באמת עזר. לאמונה שלנו, יש הרבה כח, אמרתי. לכן כדאי לחזק את האמונה שלנו בטוב. בכוחות הריפוי שלנו. או בכוחות הריפוי של אבא שלנו, הוספתי בחיוך.גאיה נראתה רגועה וקורנת. נראה היה שהכוחות חוזרים אליה.
אני הכותבת יודעת, שישנם ילדים שמרגישים שכל האחריות על מה שקורה עם הוריהם נוצרת בגללם. אפילו, מה שקורה בין הילדים בכיתה, או בכלל בעולם, היא האחריות שלהם. זאת כמובן אחריות מוגזמת על הכתפיים הצעירות הללו. התחושה מתגברת, כשההורים נפרדים, או שחלילה אחד מההורים חולה או נפטר. יש לילד תחושה, שאולי הוא לא עשה מספיק, כדי למנוע את מה שקרה. עולים המון רגשות אשם, הסתגרות, כעסים ובלגן שלם. בדרך כלל, אין שם אף אחד, שיכול להוריד את העומס הזה. לא תמיד, הילדים מדברים על התחושות האלו. וגם אם כן, כל ההסברים שמה שקרה זה לא באשמתם, לא באמת מועילים בדרך כלל. כל תפיסת העצמי, משתבשת. לזה, יש מחיר כבד שנמשך לעתים שנים רבות מאוד. אחד הדברים החשובים לריפוי, הוא לשחרר את הילד, שהוא עכשיו אדם בוגר, מעודף האחריות ורגשות האשם שהוא לקח על עצמו כילד.
שמחתי, שלגאיה הקטנה, הייתה התחושה, שאם היא תדמיין משהו, מספיק פעמים ותתכוונן אליו, הוא יקרה. קיוויתי, שנצליח להחזיר לגאיה הגדולה את האמונה בכח הדמיון שלה, לגרום לדברים לקרות על מנת שתוכל לעזור לריפוי של עצמה, עם הדמיון.
הבנתי, שאחת הדרכים לריפוי היא להוריד את המחסום שגאיה הקטנה שמה. כדי שגאיה הגדולה תתחבר בחזרה לאמונה שלה בדמיון ובכוחות שלה לעזור בהבראה שלה עצמה.
להוריד מחסומים שנוצרו בילדות, זה לא דבר קל. זה כמו לעקור שורשים עמוקים שנזרעו עמוק באדמת הרגשות. זה מסע ארוך, שמצריך סבלנות והתמדה. המתנה שהמסע הזה מביא, היא שלום עם עצמך מבפנים. מתנה שמעודדת ריפוי בכל רמות ההויה. מתנה, ששווה את כל המאמץ. הבעיה היא, שאי אפשר לקנות את המתנה הזאת בשום חנות. היא נמצאת, אי שם עמוק בתוכנו. וכדי למצוא אותה, צריך לשחרר את כל השכבות שמכסות אותה. זהו המסע פנימה אל מי שאנחנו באמת.
הוספת תגובה