ערב אחד הוזמנתי להופיע בפני קבוצה גדולה של בני משפחה. משפחה נהדרת ששיתפה פעולה , צחקה, התרגשה ופרגנה. בתום המופע עמד על רגליו אחד מבני המשפחה ומחא לי כפיים. אחריו נעמדו יתר בני המשפחה. המחווה הזו ריגשה אותי. רק בתום מחיאות הכפיים יכולתי להבחין מי היה אותו בן משפחה.
זה היה השחקן ששון גבאי. לכל אדם יש דמות שאותה הוא מעריך, נושא אליה עיניים, דמות המהווה עבורו השראה. כזה הוא עבורי ששון גבאי. מעבר לעובדה שהוא שחקן מבריק המסוגל לעשות הכל, כולל לשחק ביידיש ("שטיסל"), הוא ממשיך לפרוץ גבולות ומחסומים, וזו גם הסיבה שהוא הגיע לשחק גם על במות בארצות הברית ("ביקור התזמורת"). התרגשתי מאוד וחשבתי לעצמי, איזה מזל שלא ראיתי אותו קודם…בטח הייתי מתרגשת ומתבלבלת. בתום המופע ניגשתי אליו.
"את יודעת", הוא אמר לי, "אין לי אומץ לעשות את מה שאת עושה. לעמוד מול קבוצה קטנה ולהופיע. הבמה מגינה עליי. ואילו את, מסתכלת בלבן של העיניים של האנשים ולא מפחדת לעמוד מולם ולעשות את מה שאת יודעת הכי טוב. להצחיק ולרגש". תחילה מאוד הופתעתי. ששון גבאי הגדול חושש להופיע בפני קבוצה ? איך זה ייתכן? מסתבר שמה שקורה על הבמה, דומה מאוד להתרחשות בחיים עצמם. שחקן העומד על במה, כשהוא משחק בהצגה, סרט או סידרה למעשה משמש כלי ביטוי ליצירה שכתב מישהו אחר. הבמאי, התסריטאי או המחזאי ,למעשה הם היוצרים והשחקן תפקידו להביא לידי ביטוי את המסר שלהם.
אחד הדברים הקשים ביותר עבור שחקן הוא מצד אחד, החובה שלו להתחבר אל הדמות שהוא מגלם, למצוא מה דומה ומה שונה באישיות שלו ושל הדמות, לבדוק איזה רגש מפעיל את הדמות , למצוא סיטואציות דומות בחיים שלו כאדם שיסייעו לו להתחבר אל הדמות. מצד שני, השחקן נדרש שלא לשפוט את הדמות, הדרך בה היא פועלת, מרגישה ומתנהגת. ומה קורה אם אין חיבור? השחקן נדרש לבטל למעשה את עצמו ולהפוך להיות הדמות עצמה. הוא חייב לומר את המילים שהתסריטאי או המחזאי שתלו בפיה של הדמות ולהתנהג כמו שהבמאי מבקש.
זו משימה מאוד מורכבת וכשהיא מצליחה אנחנו כקהל זוכים לתצוגת משחק מרשימה ואותנטית הגורמת לנו להאמין לדמות , ולא פעם אנו מתבלבלים בין דמותו של השחקן ובין הדמות שהוא מגלם. עד כמה שהמשימה הזו לא פשוטה, השחקנים חווים את גילום הדמות בסרט, סדרה או הצגה כסוג של חוף מבטחים. מישהו אחר אומר להם מה לומר, יש מבנה מסודר, הבמאי מכתיב להם כיצד להתנהג, הם לא נדרשים להמציא טקסט, ומעל הכל- הם לא מתמודדים מול קהל בוחן. בסרט או בסדרה יש הזדמנות שניה לצלם את הסצנה במידה וטועים, וכמובן אין קהל.
בהצגה, אומנם יש קהל, אבל השחקנים לרוב לא רואים אותו כלל. וגם אם רואים , לומדים מהר מאוד כיצד להתמודד עם זה. בתום ההצגה האורות נדלקים והשחקנים נהנים ממחיאות הכפיים. לעומת זאת, כאשר סטנדאפיסט עומד מול קהל, הן בקבוצות קטנות והן על במות גדולות, הקהל הוא חלק בלתי נפרד מהאירוע. הקהל הוא שחקן פעיל. הסטנדאפיסט חייב לקבל פידבק מידי מהקהל ואינו יכול להמתין למחיאות כפיים של הקהל בתום המופע. בין האומן ובין הקהל מתקיימת מערכת יחסים מיוחדת. בנוסף, הסטנדאפיסט הוא היוצר של המופע- הוא מביע את דעתו, המילים הבוקעות מפיו הן מילותיו שלו( גם אם הוא נעזר בכותבים), הרגשות, ההתנהגות על במה- הכל הוא יצירתו של אדם אחד- הסטנדאפיסט עצמו. כאשר מדובר בהופעה מול קבוצה קטנה, הסטנדאפיסט עומד מול הקהל, הוא רואה מיד מי משועמם ומי לא, מי צוחק ומי פחות והוא חייב להגיב לסיטואציות הללו בזמן אמת. הוא מקבל פידבק מהקהל וחייב להגיב בהתאם.
וזו משימה לא פשוטה. הריכוז חייב להיות גבוה והיכולת להתמודד עם שינויים בזמן אמת היא יכולת חיונית שאם לא כן, המופע יגמר מהר מאוד. ועוד לא דיברנו על הסחות הדעת – פלאפונים, אנשים שקמים במהלך מופע , לחישות ובעיות של שלפוחית רגיזה אצל הקהל. ואני חוויתי הכל מהכל. החל מקהל של ועד עובדים עצבני שחטף על הראש מהמנהל דקה לפני המופע ומיד לאחר מכן נדרשתי להופיע…ועד לקהל שהגיע לאירוע יום הולדת, רצה לתת מתנה ולצאת כמה שיותר מהר ופתאום נקלע לסיטואציה שהגיעה סטנדאפיסטית וחייבים להישאר. ובקיצור- קהל שאינו מגיע מגויס ולא בהכרח הגיע לשמוח. אין ספק, אירוע שכזה הוא אירוע סוחט אנרגיה. לעומת זאת, קהל הרוכש כרטיס, מתלבש לכבוד המופע ומצפה לעלייתו של האומן לבמה, פה מדובר על מערכת יחסים אחרת עם הקהל. יחד עם זאת, בשני המקרים הסטנדאפיסט חייב להביא קודם כל עצמו ולא דמות שמישהו אחר יצר עבורו.
"עכשיו הבנת למה אין לי אומץ לעשות את מה שאת עושה?", אמר לי ששון גבאי באותו אירוע. ואני הבנתי ."אתה יודע מה, ששון? אתה צודק", אמרתי לו. ואז חשבתי לעצמי: הבמה היא כמו החיים עצמם. נוח לנו הרבה מאוד פעמים שיש לנו מסגרת ברורה, עוגן שאליו ניתן לברוח. גם אם טעינו אנחנו נדע מה הפעולה הבאה, מה מצופה מאתנו ונשתדל לעשות את המיטב. בדיוק כמו שחקן המקבל הוראות מהבמאי, הוא יודע מתי ההצגה מתחילה ומתי היא מסתיימת. יש לכך יתרונות וחסרונות. כמו בחיים. אולם, כאשר מדובר ביציאה מאזור הנוחות, אדם נדרש להמציא את עצמו מחדש, להכתיב את הכללים, ליפול ולקום מחדש, להגיב במהירות ולהביא את עצמו לידי ביטוי. אין במאי שאומר מה לעשות ואנחנו מכתיבים מתי מתחילים ומתי מסיימים. ובעיקר- אנחנו רואים בכל רגע נתון מה חושבים עלינו. ששון צדק. מי שעומד במשימה כזו הוא אדם אמיץ וכמו בחיים, אומץ הוא המנוע להצלחה.
בשנת 2019 זכיתי בפרס אומנויות הבמה של אגודת אחי"י . ההתרגשות הייתה בשיאה. אולם גדוש של אומנים, אנשי ציבור, משפחה וועדת הפרס. עליתי נרגשת לבמה. הייתי גאה בעצמי בעיקר על הדרך והנחישות. חשתי שכל ההתמודדויות והאתגרים נשאו פרי. לאחר שקיבלתי את הפרס, ירדתי מהבמה עם לב הולם והמון תקווה. למרגלות הבמה חיכה לי ששון גבאי. "כל הכבוד, ענת, אמרתי לך שאת אמיצה". ושוב, הוא כנראה צדק.
הוספת תגובה