מה הסיפור שלכם?

אימא מגיעה אל חדרי, מנשקת אותי ואומרת לי:" יש לי הפתעה מיוחדת ליום ההולדת שלך" . היום לא הולכים לבית לגן. היום נלך לראות סרט , נאכל ואז יש לך הפתעה נוספת". קמתי מהמיטה נרגשת, לבשתי את השמלה האהובה שלי ויצאנו לדרך. עלינו על האוטובוס לתל אביב. כל הדרך ניסיתי לנחש מהי ההפתעה הנוספת אבל אימא לא גילתה.

אימא קנתה כרטיסים לסרט מצויר אבל אני בכלל לא נהניתי. כל מה שרציתי היה לדעת מהי ההפתעה. כשסוף סוף הסתיים הסרט, ואכלתי פיצה במהירות כי לא נותרה בי סבלנות, עלינו על אוטובוס נוסף. כשירדנו ראיתי תור של אנשים משתרך ולא הבנתי למה כולם עומדים. נעמדנו גם אנחנו בתור ואז ברגע אחד שאימא לא שמה לב, רצתי את תחילת התור ואז ראיתי אנשים עומדים וקונים כרטיסים בקופה. הרמתי את העיניים וראיתי שלט ענק:" אולם בית החייל תל אביב- והיום ההצגה חנל'ה ושמלת השבת". אני זוכרת שהלב הלם בחוזקה. כל כך רציתי לראות את ההצגה הזאת! ההצגה עם גיבורת ילדותי חני נחמיאס, והנה, אימא עשתה לי הפתעה! רצתי אל אימא, נישקתי אותה בהתרגשות ואמרתי לה:"אימא, תודה!". הייתי ילדה מצחיקה שכבר ידעה קרוא וכתוב, וכל מה שרציתי זה להיות שחקנית. במיוחד רציתי לפגוש את חני נחמיאס, ובאותו הרגע חשתי שכל חלומותיי מתגשמים.

התור המשיך להזדחל, וככל שהתקרבנו אל הקופה, ראיתי שפניה של אימא עצובות. לא הבנתי מה קרה. כשהגענו אל הקופה, הבנתי. "מצטער, אזלו הכרטיסים", אמר הכרטיסן. "בבקשה", אימא אמרה. "זה יום ההולדת שלה. לא אכפת לנו לעמוד". שום דבר לא עזר. פרצתי בבכי. הלכתי אל המדרכה הסמוכה, התיישבתי ולא הצלחתי להפסיק לבכות. אימא התרוצצה בין האנשים שכבר נכנסנו אל האולם, ולא הבנתי מה היא רוצה לעשות. עוד עשרות אנשים וילדים מאוכזבים עזבו את המקום. אני המשכתי לשבת על המדרכה עד שאימא ניגשה אליי ואמרה לי:"אין מה לעשות.

פעם אחרת". קמתי מהמדרכה, העיניים שלי היו נפוחות מבכי. לפתע הגיע איש מבוגר עם זקן לבן, בדיוק כמו בסיפור של חנל'ה ושמלת השבת, ואמר לאימא שלי:" קחי את הכרטיסים שלי. יש לי שניים". אימא הסתכלה עליו בהלם. היא שילמה לו ושתינו לא הבנו מהיכן הגיח האיש הזה ובעיקר כבר לא האמנו שנצליח להיכנס להצגה. נכנסו אל האולם באיחור של חמש דקות. ההצגה עצמה הייתה מרהיבה, והקול של חני נחמיאס חדר ללבבות האנשים. באותו היום כבר ידעתי שאני חייבת להיות שחקנית. לימים, כשאני כבר שחקנית ואם לילדים, קיבלתי שיחת טלפון, דקה לפני שעליתי לבמה, ועל הקו היה קול מוכר:" ענת שלום, מה דעתך להופיע איתי? זו חני נחמיאס".

אין לי ספק שבאמצעות הסיפור שקראתם למדתם המון על ילדותי, על החלומות שלי וגם קצת עליי. לו הייתי מספרת לכם במספר מילים עובדות יבשות על המפגש עם חני נחמיאס או על החלום להיות שחקנית, ייתכן וזה לא היה מעניין. קרוב לוודאי שבאמצעות הסיפור שקראתם בתחילת הכתבה הצלחתי לפתוח לכם צוהר אל עולמי וללכוד את תשומת הלב שלכם. איך זה קרה? סיפרתי לכם סיפור. פשוט מאוד. סיפור. זוכרים את הרגע הזה שאבא או אימא השכיבו אותנו לישון עם סיפור? או הרגע הזה בו הגננת שלפה ספר והקריאה לנו בתיאטרליות רבה עוד סיפור ילדים? ובכלל, מה יש בהם, בסיפור שגורמים לנו להיות מרותקים ולחיות את מציאות הסיפור כאילו היא מתרחשת כאן ועכשיו?

מסתבר שזה לא קורה סתם, ושלא בכדי ילד עשוי לבקש מההורים שוב ושוב את אותו סיפור לפני השינה. למעשה, "לספר סיפור" היא מיומנות עתיקה מאוד. עוד בימי קדם נהגו להעביר מסרים על ידי סיפורים, וזקני השבט היו משתמשים בסיפורים כדי לחזק את מנהיגותם. אפילו הנביאים בסיפורי התנ"ך היו מומחים בהעברת מסרים על ידי סיפורים. מסתבר כי לכל אחד מאתנו יש אזור מיוחד במוח המכוון לקליטת מידע על סיפורים. מהרגע שאנו שומעים סיפור, משהו נדלק אצלנו, הקשב מתחדד והמסר עובר בצורה טובה יותר.

מומחי אומנות הסיפור, או בשמה העכשווי "סטוריטלינג", יגידו כי מדובר בטכניקה שניתן ללמוד אותה ובאמצעותה ניתן ללמד, לשכנע, ובעצם מה לא. לסיפור יש גם השלכות רגשיות. פסיכולוגים העובדים על פי הגישה הנרטיבית מסבירים כי האופן בו אנו מספרים את סיפור חיינו, יש בו כדי ללמד על החיים עצמם, ובפשטות, ניתן לומר כי כמו שאנחנו מספרים את סיפור חיינו- ככה החיים יראו.

אנחנו מספרים סיפורי כל הזמן, כל היום. חלקנו מדברים  מול כיתה, חלקנו מרצים, מעבירים פרזנטציה בעבודה או סתם מדברים עם המוכר בחנות. בכל פעם שאנו פותחים את הפה אנחנו מספרים סיפור. יחד עם זאת, לא פעם מתברר שהמסר שלו לא ברור. נסו לחשוב – איזה מורה יזכרו התלמידים: מורה השוטח עובדות, גרפים וטבלאות, או מורה המתבל את החומר בסיפורים מעניינים? ברור שהמורה המספר יזכר טוב יותר, ולעיתים התלמידים יזכרו רק את הסיפורים…על כן, כשנרצה ללכוד קשב, להעביר מסר, לשכנע, חשבו איך אפשר להעביר את אותו מסר עם דוגמאות וסיפורים מוחשיים, סיפורים מעוררי הזדהות שימקדו את הקשב של השומעים אותנו.

נכון, כמו בכל דבר בחיים, אם נפריז, הקהל שלו יכול ללכת לאיבוד. לא זו הכוונה. המטרה היא לגייס את הקהל שלנו אל המסר שלנו, ולא משנה אם מדובר בבן הזוג שלנו או המוכר במכולת, ולכן עלינו לבחור נכון. כולנו זקוקים לסיפורים, גם אנשי "השורה התחתונה", אלו שאין להם סבלות לשמוע סיפור, וזקוקים למידע יבש. תארו לכם כמה אפור ומשעמם זה יכול להיות. עצתי לכם, אל תתווכחו איתם. תנו להם את השורה התחתונה ואל תתפלאו אם אחרי שתספקו להם את המידע שרצו, הם פתאום יגידו:"סליחה, אפשר לקבל דוגמא?"…או במילים אחרות: "אפשר סיפור?".

מאת: ענת אביעד, קומיקאית, סטנדאפיסטית ומרצה: www.anataviad.com