מאפרת ופסיכולוגית לאנה שוורצמן, "סיפורי איפור" בראיון אישי

לאנה שוורצמן היא אישה רבת פעלים. היא מאפרת, מנהלת צוות קריאייטיב ופסיכולוגית בהכשרתה.

היא התחילה לאפר לפני 17 שנים ובמקביל למדה פסיכולוגיה והתמחתה ביעוץ קריירה. תוך כדי תנועה ליוותה כמה אומנים "בארון", אנשים מוכשרים בעלי תשוקה לאומנות שחששו להחשף ולעסוק בתחום. כשעבדה עם אחרים על הגשמת הייעוד שלהם, הבינה שגם היא מפספסת משהו בהגשמה שלה והחליטה להתמקד באיפור. היא איפרה כלות וצברה ניסיון רב ויחד עם זה הרגישה צורך בעוד יצירה שמאפשרת ביטוי.

"יום אחד החלטתי לעשות ניסוי. פרסתי על השולחן את כל האיפור הכי משוגע שהיה לי בבית: נצנצים, פיגמנטים, ריסים מנומרים והתחלתי לצייר ולהדביק על הפנים שלי, נתתי לדמיון להוביל. צילמתי וערכתי את התמונות וכשראיתי את התוצאה הבנתי שזה זה. למדתי איפור אופנה ואחר כך עבדתי כמה שנים לצד מאפרים בתעשיית האופנה. החשיפה לעולם הזה הוציאה אותי לגמרי "מהקופסא", למדתי המון והראש נפתח לכיוונים יצירתיים שאף פעם לא חשבתי עליהם קודם ובכל זאת, ככל שהכרתי יותר את עולם האופנה, הפכתי להיות יותר אמביוולנטית לגביו. מצד אחד, כל היופי והיצירה הזאת, מצד שני הרגשה שהצרכים של מי שכל זה מיועד אליה, הנשים שרוכשות את המוצרים וגם הדוגמניות שמציגות, לרב לא נלקחים בחשבון וזה משהו שהיה לי מאוד קשה איתו."

שלוש שנים אחרי, לאנה החליטה לצאת לדרך עצמאית ובפגישה מקרית הכירה צלמת אופנה שהחיבור איתה היה מיידי ברמה האישית והמקצועית. הן התחילו ליצור יחד, בהדרגה צירפו לצוות ארט דיירקטור ואת מעצבת השיער ואשת השיווק. NOVA, צוות הקריאייטיב הנשי שבנו עוזר לעסקים וחברות מכל התחומים לספר את הסיפור שלהם בתמונות.

העבודה עם נשים במשך השנים חשפה את לאנה לתחושת הפגימות שרבות מרגישות ביחס למראה החיצוני שלהן. אפילו דוגמניות בנות 17 שלכאורה עומדות בכל הקריטריונים של אידיאל היופי המערבי, אבל מדברות מאחורי הקלעים על חוסר הסימטריה של הפנים שלהן. זה נוגע בה גם במקום אישי, בתהליך ארוך שעברה בעצמה כדי להרגיש בנח עם המראה שלה. בביתה לא היה נהוג להתייחס ליופי מתוך אמונה שמחמאות מהסוג הזה עלולות להפוך ילד ליהיר. אבל עולם כמנהגו נוהג, ההתייחסות למראה פגשה אותה בכל מקום אחר והחסך מהבית הפך לחוסר בטחון שגרם לה לחפש אישורים מבחוץ ולנסיונות לשנות את עצמה בהתאם למה שנתפס כיפה בסביבה בה גדלה, בעיקר בעזרת איפור ולבוש. עם השנים הבינה שהשינוי החיצוני תאם את חוסר האותנטיות הפנימית שהרגישה, את הנזק שזה עשה וככל שהתקרבה יותר לעצמה, האיפור הפך מחובה לרשות ומשחק, מכלי הסתרה ושינוי לכלי העצמה וביטוי אישי.

בשנה האחרונה היא לומדת פוטותרפיה (טיפול בצילום) ומתוך החיבור שבין הסיפור האישי שלה, העיסוק ביופי ופסיכולוגיה, יצרה את "מוזות", תרפיה באיפור ובצילום לנשים. בתוך הסטודיו הביתי, תוך כדי איפור ומול מצלמה מתרחש תהליך רגשי מרפא של התבוננות משותפת על החיבור שבין הפנימי לחיצוני, על תפיסה של נשיות בכל מורכבותה, על דימוי עצמי ועל מערכת היחסים שלנו עם מראה חיצוני.

מה התכונה הבולטת שלדעתך צריך כדי לצאת מאזור הנוחות והיציבות הכלכלית למקום לא ידוע?

"הרגשתי שאני חייבת למצוא את השליחות שלי, זה בער בי והייתי מוכנה לצאת לדרך הזאת בכל מחיר ולקחת את הסיכון."

מה הדבר שאת גאה בו?

"שאני סוללת את הדרך שלי בכוחות עצמי."

כיצד את יודעת להתאים איפור לכל בחורה בצורה שונה?

"אני מנסה להכיר אותה כבן אדם ולהבין מה היא רוצה לשדר דרך האיפור."

לאיזה סגנון איפור את הכי מתחברת?

"לאיפור המעושן של שנות ה-20 ולאיפור של נשים צרפתיות. גם ביומיום וגם על השטיח האדום, הן זוהרות אבל לא נראות מתאמצות, יש להן חמלה לפגמים והן לא מנסות להסתיר הכל בעזרת האיפור. "

מה הם בעינייך רגעי שיא בקריירה?

"כשאני יוצרת משהו יפה שמרומם ומרגש אותי או את הצופה וכשאני מצליחה לגעת במישהי רגשית דרך האיפור או המצלמה, במגע או במילה."

איך את רואה את הנושא של נערות מתבגרות שמתאפרות ורוצות להרגיש כמו נשים?

"אני לא רואה בעיה בזה שהן מתנסות באיפור, בבגדים ואביזרים בתקופה שהאישיות מתגבשת. הבעיה בעיניי היא שהאינסטרגם מלא בפילטרים ותמונות מאוד ערוכות. זה יוצר לחץ להראות בדרך מסוימת כי כולן נראות ככה.זה משפיע על בטחון עצמי של נערות ונשים ובגלל העוצמה של האינסטגרם נוצר לחץ שלא היה כמוהו מעולם."

מה יש בקים קרדישיאן שכולן רוצות להדמות לה?

"קים קרדישיאן מייצגת בעיניי את האנטי תזה לאידאל הבלונד הגבעולי שהיה כל השנים בפרונט. היא תנועת הנגד לאידיאל הזה, שחומה ועם קימורים. בהתחלה היה בזה משהו חיובי והרחיב את הטווח של הגדרת היופי, אבל אז זה הגיע להקצנה ופספס את המטרה לדעתי. באופן אישי עצוב לי שבכל תקופה לוקחים מודל אחד של יופי ומאדירים אותו במקום לקחת את כל היופי הקיים בכל הצבעים והצורות ולפאר את המגוון."

מאת: שני שרמן