דנה רוזנטל-ברנדייס היא אישה שמקשיבה ומתבוננת באחרים במסגרת עבודתה כמרצה בבית ברל, כמורה לתלמידים עם ליקויי למידה ועוד לפני כן, כשלימדה עולים חדשים את השפה העברית. הממשק הזה עם התלמידים ועם השפה, נוסף לסיפורים שסיפרו לה ילדיה, שעבדו במסעדות וחזרו הביתה עם הווי של "מאחורי הסירים", הוליד את ספרה החדש והשני "מאמא רוזה", שמתרחש במסעדה. "הסיפור "מאמא רוזה" הוא פרי דמיוני ולא נאחז בשום סיפור אמיתי שבאמת קרה", היא מספרת. "הרעיון לכתיבת הספר נולד לאחר שהילדים שלי עבדו, כל אחד בתורו, במלצרות במסעדות ובבתי קפה. הם תמיד חזרו עם כל מיני סיפורים על לקוחות, על יחסים בין אנשי הצוות, שהבהירו לי שמסעדה היא כר פורה להתרחשות ולרקימת יחסים בין אנשים. כבר שנים היה ברור לי שיום אחד אכתוב על מסעדה".
מדוע בחרת למקם את העלילה דווקא במסעדה רוסית?
"הסיבה העיקרית לכך היא שבעיני העלייה הרוסית לא זכתה להתייחסות מספקת ובעיקר לא האוכל הרוסי, והיה חשוב לי לעסוק באנשים קשיי יום. ראיתי בעלייה הזו, במיוחד עליית שנות התשעים, לא מעט אנשים שהגיעו ממשרות רמות והפכו להיות שוטפי כלים ומנקי רחובות, ולבי נחמץ על כך. אני באה ממשפחה של מהגרים, שהגיעו לארץ בעקבות השואה מרוסיה, מרומניה ומגרמניה וחוו קשיי קליטה. גם בת הזוג של אבא שלי בערוב ימיו עלתה מאוקראינה, ושיתפה אותי בקשיי הקליטה שלה בארץ ובקושי שלה להתערות ולרכוש את השפה העברית, למרות היותה אישה משכילה מאוד. אני חושבת שעל מסעדות ישראליות נכתב לא מעט, אך על אוכל רוסי מעט מדי. ראיתי בכך הזדמנות וגם שליחות". "מאמא רוזה" (הוצאת "כריכה סוכנות לסופרים") שם במרכז בעיקר את העלייה הרוסית המבוגרת יותר, ומעמת אותה מול ישראלים צעירים. התוצאה אותנטית ומרגשת ולפרקים אף מלאת סודות, מותחת ומטילה אימה. "אחד הנושאים בספר הוא הצורך באהבה והצורך בקרבה ובמשפחה בכל גיל ובכל מגזר חברתי", מסבירה רוזנטל ברנדייס. "בספר יש מפגש בין אנשים ובין סיפורים וכל אדם מייצג סיפור כלשהו וסוד. היותו של אדם ישראלי צבר לא הופכת אותו למאושר ולמוגן מקשיי היומיום. במסגרת המסעדה נוצרים מפגשים אנושיים בין אנשים שלולא הקרבה והאוכל ובעיקר העבודה הרבה והיומיומית לא היה נוצר ביניהם קשר גם בגלל הרקע וגם בגלל הגיל. לעיתים אנחנו עובדים עם אנשים שעות רבות ביום ולא יודעים דבר על חייהם ובטח לא על סודותיהם, אבל בסופו של דבר כולם זקוקים לאהבה והיא מגשרת על הפערים".
איזה מחקר נדרשת לעשות לטובת הספר?
"נדרשתי ללמוד על אוקראינה ועל רוסיה ועל ניהול מסעדה. פתחתי לא מעט ספרי בישול ובדקתי איך מבשלים מאכלים מסוימים ואיך אופים מאפים, שהכרתי ואכלתי בעבר, אך לא תמיד ידעתי את כל שלביי הכנתם. הספר "חבר טעמים", שיצא לאור בזכות הד סטארט, נהדר בעיני. עצם העובדה שכותביו נאלצו לפלס את דרכם אל ספרי הקולינריה הישראלית מעידה גם היא על הקושי של העלייה הרוסית בתחום הזה. "מעבר לכך, שאלתי אנשים שחיו באודסה ובפרט במולדבנקה פרטים על אורח חייהם שם. אודסה היא עיר מורכבת ומעניינת. אבא שלי עוד הספיק לקרוא את הספר לפני מותו, ולהעיר את הערותיו ובת זוגו תרמה לשיחה מהיכרותה האישית את מולדבנקה. למדתי וקראתי על קשייהם ואתגריהם של אנשים שמהם שאבתי את הרעיון להתמודדותה המורכבת של אימא של רז (אחת הדמויות בספר). אותם אנשים התמודדו עם בעיות דומות. גם מהעולם החינוכי שבו אני עובדת ומניסיוני כמורה לליקויי למידה עלו רעיונות, בעיקר אלו הקשורים בקשיי הלמידה של ניסו לעומת הצלחותיה של רז".
מהספר עולים ניחוחות של אוכל רוסי. את יודעת לבשל אוכל רוסי?
"אני אוהבת מאוד לבשל ונמצאת במטבח הרבה בהיותי אימא לארבעה ילדים בוגרים ורעבים. אנחנו גם מארחים הרבה. אני לא מגדירה את עצמי כמי שמבשלת אוכל רוסי דווקא, אלא אוכל מעורב ומגוון, עם זיקה למאכלים מהבית ולמסורות משפחתיות, ביניהן גם אוכל רוסי, אך לא רק. יהיה נכון יותר להגדיר את עצמי כמי שמתרפקת בנוסטלגיה על האוכל הרוסי שאכלתי בבית סבתי ועל מסורות אירוח קפדניות ואירופאיות מבית הוריי. אפשר לומר שגדלתי בבית רב תרבותי ששילב בין אוכל גרמני, רוסי וצרפתי. לכל אלה הצטרפו התבשילים הישראליים והטעמים המקומיים, שנמצאים גם הם במטבח שלי כיום.
מדוע בחרת לייצג את הדמויות האלה במסגרת העלילתית הזאת?
"המסעדה מהווה "כור היתוך" חברתי, וניתן לומר שנוצר שם מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. היה לי חשוב ליצור בספר מפגשים בין אנשים שאלמלא המסעדה והאוכל המקרב והמנחם לעולם לא היו נפגשים, וודאי שלא היו מתחברים. המקום זימן להם את הבמה ואת ההזדמנות למפגש וכך גם האוכל. במדינת ישראל אנחנו לגמרי עדיין ב"כור היתוך" חברתי ואנשים כאן מתמודדים עם מצב בטחוני מאתגר, עם מלחמות, עם קשיים כלכליים, עם הגירה וקשיי קליטה ובסוף כולם מחפשים נחמה, אהבה וקשר. כשלאדם אין משפחה אורגנית משלו, הוא מחפש אותה בדרכים אחרות ויוצר לעצמו אותה במו ידיו. כך בנתה לעצמה רוזה את המשפחה הייחודית שלה בארץ החדשה שאליה הגיעה".
מה נדרש ממך כדי להיכנס לעורן של כל אחת מהדמויות, שמחזיקה קול שונה לחלוטין?
"נדרש ממני להגדיר כל דמות ולהכיר אותה לעומק. כשאני בונה דמות אני שואלת את עצמי הרבה שאלות עליה ובונה לה עבר, הווה וחלומות לעתיד. כאן גם המקום של עורכת הספר, שכיוונה אותי לא פעם והתעקשה על הרחבות או על צמצום בנוגע לדמויות מסוימות. כשאני יוצרת דמות, אני צריכה לדעת איך היא נראית, איך היא נשמעת, מה היא לובשת ואת מה או את מי היא אוהבת או שונאת, ובעיקר באיזה אופן היא חושבת. כך למשל, רוזה, גיבורת הספר, חושבת על העולם באמצעות דימויים של אוכל. כל מיני חוויות בחייה מיתרגמות לחוויות קולינריות כמו רידוד בצק, התפחה וטיגון בצל. לעיתים הדמות מזכירה לי מישהו או תכונה מסוימת שלו שהכרתי וזה מקל עליי ליצור אותה, אך דמות היא לעולם לא העתק של אדם מסוים, היא תמיד ייחודית.
במהלך הכתיבה הדמויות שלי הופכות להיות מעין "משפחה" נוספת שלי, ואני חיה אותן ונושמת אותן, עד כדי כך שאחר כך אני מתקשה להיפרד מהן. זה קרה לי גם ב"נבוא לקחת אותך". הרגשתי שחייתי למעשה עם שתי משפחות בו זמנית. ב"מאמא רוזה" יש דמויות מגוונות ושונות מאוד זו מזו באופיין, באורח חייהן ובשפתן, ויצירתן היוותה עבורי מקור לסיפוק רב ולהתפתחות אישית בכתיבה.
הוספת תגובה