השירה של איריס כליף היא כמו שירה דתית, טרמינולוגיית הכתיבה מכוונת לרטוריקה של תפילה. המשוררת משלבת פסוקים, חלקי פסוקים, ניבים, ואמירות שמקורן מן התנ”ך, אורגת אותם ומצמידה אותם לביטויים וצירופי לשון מפרי דמיונה, שגם הם כתובים בלשון גבוהה, בסגנון ובסמנטיקה תנ”כית. הכתיבה מועלית בזרם תודעה שכמו נובע מתוך חלום, מתוך שיח עם עולם שמעבר, עם מלאכים, מתיקשור, מחיזיון, מתוך היותה ישות מאמינה באלוהים כבורא עולם וכבעל יכולת נעלית שמנהלת את כל היקום. כבר בעמוד הראשון, כמבוא, מופיע ציור שקשור בריטואל של מיסטיקה יהודית, בו נראים מגני דוד, אריות, וגרפיקה פולקלוריסטית מאגית.
גם שם הספר, ‘בת אלוהים’, מרמז על תכניו, על נרטיב שמקיף משמעויות רליגיוזיות. כך רבים משמות השירים: אלוה, בת עולמים, בת אלוהים, רוח דתות מדבר, גן אלוהים, בת חיים, ראי העולמות, פרח בנהרות אלוהים, בדמי יקרא אלוהים אהבה, היוצר שם יתברך, שורשיי שמיים, אל בדיני הלב, אלי ויקרא אש חיים במדבר וכולי.
השירים מוגשים כפיוטים, כמזמורים, כתפילות, שמהותם היא ההלל לכוח האלוהי, ההודיה, השבח, והאדרת האלוהים. כך גם לכוחות הטבע הנשגבים שהם הברואים של האלוהים, איתם יש למשוררת דיאלוג. האלוהים מנכיח את עצמו בתוך העולם הגשמי באמצעות כל גורמי היקום והטבע, ועליהם היא כותבת ואותם היא מפרטת: שמש, ירח, חושך, אור, אדמה, רקיעים, כוכבים, מבול, אש, נחלים, אורה, בריאה.
הטקסטים לעיתים מקבילים ונצמדים לברכות הדתיות המוכרות (שבע ברכות, לדוגמה). בשיר בעמ’ 9, “בת עולמים”, איריס כליף מצטטת קטע גדול משיר המעלות בתהילים “אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי…”. אליו מוצמד שיר שפותח, אף הוא, בציטוט נוסף מתפילת ההשכמה בבוקר “בּוֹרֵא עוֹלָם מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶיךָ / אֲנִי הָאִירִיס בַּת הָאָדָם בַּת חַוָּה / בַּת עַזְרִיאֵל יִצְחָק בַּת מָרִיָּה / בַּת חַיִּים / בַּת עוֹלָמִים / בַּת הָאֱלֹהִים”.
איריס כליף משתמשת במונחים מהפולחן הדתי, ומהארסנל האמוני היהודי כדי ליצור אווירה. היא מרחיבה מונחים, משלבת יחד מונחים מאזורים שונים, כדי לתת להם ציביון חדש שנקשר אליה אישית. עמ’ 7:
אלוה
אֱלוֹהַּ
בִּשְׁכִינַת הָאַהֲבָה רוּחַ קִיּוּם
וּבְתוֹרַת הָאֲדָמָה
נֶפֶשׁ
שֵׁם הֲוָיָה
נֶצַח יִשְׂרָאֵל
וַיְּהַלְּלוּ פְּדֻיּוֹתֶיךָ
וּבְאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים מְשַׁחְתַּנִי
וּבְרֵאשִׁית עֵת צַר
בְּרִית הָאִירוּס בַּת אֲדוֹשֵׁם
בַּת צִיּוֹן
בַּת נְבִיאִים
בַּת הַמִּדְבָּר
בַּת הַגֶּשֶׁם
בַּת הָעֲרָבָה
בַּת הַחִטָּה
בַּת הַחֶרֶס
בַּת הַלַּיִל
וּבְחוֹשֶׁן עָפָר שׁוֹפְרֵי יָרֵחַ
וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים קוֹלִי
וְהַשָּׁמַיִם חַיִּים
דָּמִי גּוּפִי
וּבְרוּחִי
עוֹלְמֵי
עוֹלָמוֹת
עוֹלָמִים
בשיר הזה היא עושה טכס כמו דתי שממזג אותה, כישות ארצית-גשמית וכישות שספחה נתונים מן היקום, עם הכוחות הנשגבים של טבע.גם בשיר בעמ’ 89 “מן ההר יקום אדם” מובא ציטוט מתפילת שמע “שמע ישראל אדוני אלוהינו”. המשוררת מהדקת גורמי גוף-נפש-רוח לאריזה אנושית אחת:
מן ההר יקום אדם
אָדָם בְּצֶלֶם רוּחַ יְצִיר נִבְרָא
בְּדִמְמַת עוֹלָם נַפְשׁוֹ יַחֲרִיף מְקַדֵּשׁ אַהֲבַת מוֹלֶדֶת
בִּדְבִיר לַיִל מְהַלֵּךְ שׁוֹמֵר צִיּוֹן זָקִיף
מְבֹרָךְ
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ
בּוֹרֵא כָּל הָעוֹלָמוֹת
וּבְאֶרֶץ צְבִי מִן הָהָר יָקוּם אָדָם
לִתְקוּמַת אֲדָמָה הִנֵּהוּ אִישׁ חַיִל
עֵירֹם בַּאֲסִיף הַשִּׁטִּים פְּצוּעַ אֵשׁ עַזַּי עֻזִּים פּוֹסֵעַ
בִּגְדוֹת חַיִּים דַּם אַהֲבָתוֹ סוֹפֵן בְּאֶרֶץ אָבוֹת
וּבְעֵמֶק עֵינָיו הַמְּסוֹכֵךְ יַבְלִיחַ אֶרֶץ קָדָשִׁים
וּבִכְנַעַן דָּמִים בְּנֵי אֱלֹהִים
וּבְצֶלֶם חַיִּים רוּחַ אָדָם
השיר מכיל מוטיבים מסורתיים מובהקים: דביר, שומר ציון, ארץ צבי, איש חיל, ארץ אבות, ארץ קדושים, בני אלוהים, כנען, צלם, רוח אדם. כל אלה משמשים כיוצרי ריטואל דתי.
יש לציין שפרח האירוס מוזכר בשירים רבים כמקבילה מטפורית למשוררת עצמה, בשמה – איריס. עמ’ 15 “אירוס אדם” – “אֱלֹהִים / בְּפָמוֹטֵי הַשָּׁמַיִם נֵרִי הַבּוֹעֵר / כְּאִירוּס אָדָם מְשַׁלְהֶבֶת מְחוֹלִי לִיצִיר הַיָּרֵחַ / וּבְבַר הַמִּדְבָּר אֲפָר וְיַמּוֹת מְאַסְּפִים חַיַּי / וְהַסַּעַר נִטְהָר בִּי / בּוֹרֵא לִבִּי / לָרוּחַ”. המשוררת בונה מופע מחול שלה כנר בוער, קטן ומינורי, אך נוכח באורו, מול הטבע העוצמתי. המופע מצטייר דרך דימויים מקוריים, שיוצרים איזו תפאורה בפירוטכניקה שמשחררת חום, אור, עשן. בשמיים נדלקים פמוטים, שהם אולי זיקוקים, אולי ברקים, אולי מטאורים, והירח נותן את הזיו שלו, ונושבת איזו רוח מדברית שמוסיפה קול. המופע האורקולי הזה מתפרש כטקס היטהרות דתית, כפולחן זיכוך.
בעמ’ 54, “נחלי האירוס”, שוב חוזר דימוי האירוס כמקביל לשם המחברת:
נחלי האירוס
לְמוּל חֲצַב יְרֵכַי לַיְלָה נִצָּב דָּמוּם בְּהִינוּמַת הָאַהֲבָה
וּבְכֶתֶר בְּרִיחֶיךָ עֵירֻמָּה בִּשְׁעָרֶיךָ מְדַמְדֶּמֶת גּוּפִי
רוֹחֶפֶת לִדְמוּתְךָ חֲלוֹמִי הַנִּקְצָב
לִשְׁחוֹר אִישׁוֹנֶיךָ
אֲנִי אִירִיס הַגּוֹלָן
בַּיַּבֶּשֶׁת מַמְלַכְתִּי נֶעֱטֶפֶת לְרִגְבֵי כְּתֵפֶיךָ
הָעוֹנְבִים נְשִׁימָתִי בְּחֶרְמוֹן הָאַהֲבָה
הָרוּחַ מוֹשֶׁלֶת בְּעֵינַי גַּנֵּי לַחֲשֶׁיהָ
אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם קוֹרַעַת קוֹלִי
אֲנִי הַמִּתְבַּשֶּׂמֶת לָאַהֲבָה בִּצְלָלִים כְּסוּפִים
בּוֹלֶלֶת גִּבְעוֹלִי לַשֶּׁקֶט הָרוֹכֵל דִּמְעוֹתַי בְּמֵימֵי הַפַנְטוֹם
וּבְשַׁלֶּכֶת תְּפִלָּתִי נוֹגַעַת הַנֹּגַהּ
תּוֹלֶשֶׁת חַיּוּתִי לָרוּחַ הַמְּחַדֶּדֶת חַיֶּיךָ
בְּנַחֲלֵי הָאִירוּס
סגנון התפילה, המזמור, נוכח גם כאן. ציטוט מהמקורות, פנייה אל האלוהים, הרוח כרקע אידיאולוגי, ובעיקר בקשה לאהבה. הבקשה לאהבה, גשמית ורוחנית, עוברת לאורך כל השירה. גם דימוי הגוף והעירום כמוטיב טהור-בראשיתי-ראשוני. התשוקה, הכמיהה, והיצריות, נכללים גם בשירה, לעיתים כאתוס ששרוי במדבר יבש ומרוחק. בשיר “גפני חיים” בעמ’ 88 “אֵל שַׁדַּי מֶלֶךְ עוֹלָם / בְּמִדְבַּר הָרוּחַ מוֹלִיכִים אַלְמֻגֵּי גּוּפִי לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁמַיִם / וּלְרָזֵי רַחֲמִים בְּאָהֳלֵי תְּפִלּוֹתֶיךָ בּוֹרֵא לְחַיַּי / הִזָּיוֹן / וּבִכְתוּבֵי דְּבָרִים אַהֲבָה / אָנֹכִי עֵירֻמָּה מְעַטֶּפֶת פִּתּוּלֶיךָ בִּסְדִינֵי מִדְבָּר / דּוֹלֶקֶת בְּפִסַּת הָאֲדָמָה לֶהָבַת חֲלוֹמִי / וּבִכְסֹף גּוּפֵךְ קֹרֶט לִבִּי נוֹסֵךְ נַהֲרוֹתַי בְּחַיֶּיךָ / הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַיּוֹצֵר מְקַיֵּם הַגֶּשֶׁם לִזְמִירוֹת שָׁמַיִם / מְקַדֵּשׁ מִקְדָּשׁ בְּחֶסֶד אַהֲבָה / וְהַשֶּׁמֶשׁ נוֹשֵׂאת תּוֹרָתִי בְּהַר נְשִׁימָתְךָ / בְּצֶלֶם עוֹלָם לְגַפְנֵי חַיִּים רוֹקַחַת אַהֲבַת יֵינוֹ / וּמִיַּיִן רְטֻבָּה / לְמַלְאֲכֵי שָׁמַיִם / דּוֹלֶקֶת גּוּפִי”. ובשיר “אל בדיוני הליל” בעמ’ 100 מופיעות השורות “וּבְקָרַת עֵינַי כּוֹבֶשֶׁת הָרוּחַ הַדְּמוּמָה פּוֹשֶׁטֶת מַלְמֶלֶת שִׂמְלָתִי / בַּחֲרוּץ נְשִׁימוֹתֶיךָ עֵירֻמָּה חוֹלֶטֶת חַיּוּתִי בְּכַרְמֵי זְרוֹעוֹתֶיךָ / הַנּוֹשֶׁרֶת לֶאֱלֹהִים / קוֹל / לִבִּי”. גם מעשה האהבה הגשמי, גם הגוף הערום, המופיע הרבה בשירה, נכרך עם עבודת הבורא כמשלים, כבונה אחדות.
לאיריס כליף שיח ארוך עם מלאכים. רפאל, יקותיאל, אוריאל, מלאכי החיים, מלאך המים. בעמ’ 82 “אוּרִיאֵל / מַלְאָךְ שָׁלוּחַ / מֵאִיר לָרוּחַ הַכְּחֻלָּה / נִבָּט בְּמֶרְכְּבוֹת הָעֲנָנִים / מִתְעַטֵּף בִּיצִיר הַשֶּׁקֶט בְּחַמְמֵי עוֹלָמִים כְּנָהָר מְקֻדָּשׁ”. ובעמ’ 49 “לִבִּי / מִיכָאֵל שׁוֹמֵר כַּנְפוֹת הָאָרֶץ גִּבּוֹר אֱלֹהִים / בְּגוֹנֵי עָלְמָא בָּרִים תְּהִלּוֹתֶיךָ”. בעמ’ 31 בשיר “גן אלוהים”: “כִּבְאֵרִית הֶהָרִים בִּמְעוֹפוֹת / מְשׁוֹרֶרֶת לִבִּי בְּחוּשֶׁיךָ / מַחֲרִישָׁה לִדְמוּתְךָ קוֹל נְהָרוֹת / יְקוּתִיאֵל מַלְאַךְ שָׁלוּחַ בְּחַיַּי / בְּגַחַל דִּמְיוֹנִי פּוֹרֵט מַשַּׁב יִסּוּרִי / הַמְּקַבֵּץ חֵרוּתִי לְפִסַּת הַשֶּׁמֶשׁ הַדּוֹמֶמֶת / הַגֶּשֶׁם רוֹקֵעַ חַיִּים בְּאִילַן נְשִׁימוֹתַי / וּבְגַן אֱלֹהִים / פּוֹעֶרֶת הָאֲדָמָה מְחוֹלוֹת גּוּפִי”.
זרם התודעה פורץ מתוך עולם פנימי מיסטי ולעיתים נצרכת התעכבות בפענוח, בסידור כרונולוגי, בקשירת כל תמונות הלשון, האימאז’ים, הניבים, המילים החדשניות. בעמ’ 13 ,”ירח אל” נכתב:
ירח אל
בִּגְבוּלוֹת הָאָנוֹמַלְיָה
אֶל נִסְתַּר הָרוּחַ
לְצוֹם חֹרֶף פּוֹסַעַת יְקוּם צְעָדַי
ה” צְבָאוֹת מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יוֹצֵר חַיַּי
קוֹלִי הַנָּשׁוּב נִבְדָּל בְּדִמְדּוּמֵי קָדָשֶׁיךָ
נֵעוֹר בְּנִשְׁמַת אֶרֶץ
פּוֹדֶה קִיּוּם בִּנְשֹׁף צַדִּיקִים
הַלַּיִל חֲרוּג אֲהָבִים בַּעֲנֹג הַחֹשֶׁךְ
לְגוּפִי הָעַרְטוּל בְּקֹטֶב רָזִים
חוֹצֶה הַר שָׁמַיִם
וּבְשַׁדְמוֹת הַחֶרֶס
זָרָה
נְשִׁימָתִי
בִּירֵחַ אֵל
כּוֹרַעַת רֵעוּתִי
פּוֹשֶׁטֶת כְּזֶרַע עַרְעַר
בַּעֲפַר הָאָנוֹמַלְיָה
ואכן, כפי שכותבת המשוררת עצמה, ישנה איזו אנומליה, אי סדר מובנה, בסביבה הרוחנית שלה. וגם איזה ריחוק, איזו זרות, שיש לקבץ ולכנס. איריס כליף בונה ארסנל מילים חדש. היא משחקת במילים, לוקחת שורש מקובל ומשנה את הדקדוק, התחביר. על כך אפשר לפרסם מחקר שלם. שירה זו איננה שירה זורמת, זו שירה מעוכבת לשם הבנה, לשם בדיקת המילים ומשמעותן בתוך המערך הרעיוני, לשם גיבוש כל הקונטקסט. יש אידיאה בכל משפט שמורכב ממוטיבים רבים, ישנה חוויה פרטית עוצמתית, יש מופע רגשי גרנדיוזי, ישנה אווירת קודש. כל מילה מובנת, אך בתוך המשפט נוצרת אניגמה, ונצרכת איזו חקירה ובדיקה. יש וייווצר הרצון להישאב לתוך החוויה העלומה, ומנגד יכולה להיווצר הימלטות מההתמודדות עם השפה הגבוהה, הכמו-מקראית, ומגודש הדימויים המסורבלים במתכוון. כשנכנסים לעולמה של כליף נפתחים לעולם שלם, אחר, שונה, מלא מיסטיקה, יצריות, תשוקה, אמונה. ישנו ה’עצמי’ וישנו ה’אני’, האני (אין) הוא הקליפה, ה’עצמי’ (עצם) הוא הגרעין. בשירה זו מובדלים המינוחים גוף, רוח, ונפש. מונחים שנפתחים לדיון.
הספר "בת אלוהים" ראה אור בהוצאת חדרים 2020 .
איריס כליף
סופרת ,משוררת, רקדנית ,מתרגמת ועורכת שירה לעברית, אחראית על קשריי החוץ במגזין האינטרנטי לתרבות בכיוון הרוח , כתבת במגזין לייף סטייל מוקסיני, חברה באגודת הסופרים העבריים בישראל ובאקו"ם. הוענקה לאיריס דפלומה מאיגוד הסופרים המקצועי הרוסי והמגזין הבינלאומי ארינה NN הרשום במשרד התרבות של רוסיה על תרומתה לתרבות העולם "קהילה פואטית בינלאומית" 2022
. ראו אור שלושת ספריה -"בשביל קסום נושפת לוליטה"/ 2001."ירח בר"/ 2017 ."בת אלוהים"/ 2020 עובדת על ספרה הרביעי שבכתובים . אחד ממאפייניה הייחודים הוא חידושי הלשון הרבים בשירתה ונגיעות בנשימות רוחניות של עולמות עליונים בקודש נסתר. שיריה פורסמו והוקראו ברדיו, בטלוויזיה, בכתבי עת ,באנתולוגיות בארץ ובחו"ל, באתרים ספרותיים, באינטרנט, הוצגו בתערוכות רבות בישראל ,מגזינים ועיתונים וקבלו שבחים ממבקרי שירה רבים, שיריה תורגמו לספרדית, בנגלית ,נפאלית, איטלקית ואנגלית .שירתה משקפת את מסעה הפנימי של נפשה המביטה אהבה, החולמת חיים והמנשמת מחול עולמות קודש בריאה ונסתר ומהווה סמל וביטוי לניצחונה על מחלת האנורקסיה ובחירתה באומץ של חיים ואהבה.
עוֹלָמוֹת אַדְמַת שָׁמַיִם בְּנֶצַח עוֹלָמִים שֶׁל קֹדֶשׁ רָזַי חַיִּים
שֵׁרַתִּי בְּלֵב נִשְׁמַת רָקִיעֵי אַדְמַת שִׁירַת אוֹרִין הִלַּת הָרוּחַ ,בְּנֶפֶשׁ עוֹלָמִי עוֹלָמִים עוֹלָמוֹת נִשְׁמָתִי הַבְּרוּאָה, הַכּוֹרַעַת, הַמֵרוֹקֶדֶת וְהַמְּפַלֶּלֶת טֶבַע אֱלֹהַי חַיִּים וּמַמְחִישָׁה אֶת הַכְּמִיהוֹת שֶׁלִּי לְמַסַּע עוֹלְמוֹת הָרוּחַ ,הָאַהֲבָה ,הַחְיִין ,הַקֹּדֶשׁ וְהַנִּסְתָּר מֵעָמֹק בְּעֵרַת סַעַר הַתְּשׁוּקָה ,הָאוֹר ,הַכְּאֵב, הַשֶּׁבֶר ,הַבְּדִידוּת ,הַפַּחַד ,הַתִּקְוָה, הַזַּכּוֹת ,הַנָּשִׁיּוֹת הָאִמָּהִיּוֹת וְהַיַּלְדָּה הַנִּצְחִית הַמְּנֻשָּׁמִת בִּי נֶצַח עוֹלָמִים שֶׁל קֹדֶשׁ רָזַי חַיִּים
וּבְקוֹל אִירוּס במְחוֹל נֶפֶשׁ
בַּת חַיִּים
איריס כליף
דליס אלאלוף
סופרת, משוררת, ומבקרת ספרות. כותבת רשימות ביקורת בכתבי עת שונים: מאזנים, אפיריון, המסדרון, פסיפס ועוד. מזה שנים כותבת את רשמיה משירים במדור 'שיר לטעמי' בכתב-העת 'פסיפס'. שם העט שלה הוא "דליס", ובשם זה היא חותמת על מאמריה ושיריה. הוציאה 5 ספרי שירה ו-2 ספרי פרוזה. חברה באגודת הסופרים העבריים, מכהנת כיו"ר הוועדה לקבלת חברים חדשים לאגודת הסופרים, חברת אקו"ם. מנהלת ומנחה סדנאות לכתיבה יוצרת, מנחה ועורכת אירועים ספרותיים בנעמ"ת, בבית-הסופר, בויצ"ו, ובספריות. מזה שנים מנחה את התוכנית הספרותית 'גלופה ראשונה' בה היא מארחת סופרים ואמנים לראיון אישי לרגל צאת ספרם. מאז תחילת מגפת הקורונה עורכת ומנחה את אירועי הספרות בזום של 'על"ה המכללה בקריית אונו…
מרגשים מאוד השירים, והכתיבה הייחודית. בהצלחה רבה איריס.