מה היה קורה אם לא היינו חווים משברים?
נסו רגע לדמיין את עצמכם גרים בבית עם קירות לבנים, רהיטים לבנים, לובשים בגדים לבנים, אין אנשים סביבכם, אין שום נקודת התייחסות. וכעת נסו לענות על השאלות הבאות: איך לדעתכם הייתם מתפתחים בחיים? איך הייתם לומדים על היכולות שלכם לאורך זמן? האם החיים שלכם היו פשוטים יותר? ביחס למה הייתם מתקדמים? תוך כמה זמן לדעתכם הייתם מקבלים התמוטטות עצבים?
אנחנו זקוקים לקירות צבעוניים, אנחנו זקוקים למצבים ססגוניים ומורכבים, מצבים אילו הם הפלטפורמה שלנו להתפתחות, צמיחה והכרות עם המודעות הפנימית שלנו. אם לא נחווה דברים רעים איך נדע להעריך דברים טובים? אם לא נחווה מצוקה איך נדע להיות אמפתיים למי שימצא באותו מצב? אם לא נחווה עצב איך נדע לזהות שמחה? ולכן גם אם הגענו לנקודת משבר שבה הכול נראה חשוך, חשוב שנזכור, שהחושך הוא רק מיעוט של אור, כמו בחדר חשוך שיש בו עמעם(מתג חשמלי) שבכול רגע ניתן לבחור לסובב אותו ולהאיר בהדרגה את החדר, כך גם אנחנו יכולים ללמוד להגביר את האור.
לאחרונה למדתי, שמשבר הינו השם של כיסא המיועד לנשים שילדו בתקופה קדומה יותר. כול אישה שחוותה לידה והסכימה לקבל על עצמה לידה טבעית, חוותה צירי לידה כואבים שאיימו לבקע את גופה, מתוך המשבר עליו ישבה האישה, היא הביאה לעולם חיים חדשים שהביאו לה שמחה, אור ואהבה גדולה לביתה ולמשפחתה. אם נצליח לשנות פרספקטיבה ולהבין שכול משבר שאנו חווים יכול להיות מקור לצמיחה, נוכל לחבק את הכאב ואת השבר ולזכות בלידה של מודעות פנימית חדשה.
מהי אותה מודעות חדשה?
אם נשחק עם רצף האותיות במילה משבר, נקבל חיזוק למשמעותו בחיינו. המשבר הוא אירוע חיים שמאפשר לנו לצמוח (שם + בר) כמו הבר שמשמעותו תבואה שצומחת, מתוכו נוכל לשוב ולהתרומם ולגלות את הרום שבתוכנו ואת תעצומות הנפש שלנו (שב+רם). ומה אם לא נצליח להתרומם? אזי עלינו להמשיך בעבודה לגילוי הכוחות הפנימיים שלנו ולחפש בתוכנו את המתג.
וגם מודעות מסרבת להתגלות, חשוב שנזכור שהמהות שלנו זקוקה לחוות מגוון של צבעים ומצבים,זהו מסע חיינו. לא נוכל לשבת בחדר לבן עם קירות לבנים ורהיטים לבנים, אנחנו זקוקים לנקודות התייחסות, אנחנו זקוקים לירידות, אנחנו זקוקים לחסרונות, אנחנו זקוקים למשברים, על מנת שנלמד להכיר את ערכנו ומהותנו. וזה נכון, שלעיתים אנחנו ממש מגרדים את התחתית ונופלים למקומות נמוכים כמו, דיכאון, אובדן ערך עצמי, חרדות קשות, אובדן חיות וכיוצא בזה. אך זאת רק על מנת שנוכל לזנק למעלה חזרה חזקים יותר ממה שהיינו קודם ומודעים יותר. כמו גומי שככל שנמתח אותו חזק כך הוא יעוף רחוק יותר כשנשחרר אותו.
מאז החלה מלחמת חרבות ברזל, ראינו איך הגומי שלנו נמתח ונמתח ונמתח למקומות נמוכים וקשים שלא חשבנו שאפשר לשאת, ולמרות הקושי והמשברים שחווינו, ועדיין חלקנו חווים ומתמודדים עם מצבים שלא מתקבלים על הדעת, אנחנו עדים לאנשים שמגלים תעצומות נפש בלתי נתפסות, לאנשים שמפיצים אורות של אהבה, אורות של השפעה, אורות של נתינה, של עזרה הדדית, של תקומה, של אחדות ועוד, שום משבר לא יכול להפחית מערכנו וממהותנו ומהאור שאנחנו מסוגלים להפיץ, כול אחד ממקומו, כול אחד בהתאם למה שעבר ועובר.
ישנו סיפור על מרצה שרצה ללמד את תלמידיו מסר ואמר: " אני עומד לתת שטר של 20$ לאחד מכם, מי מעוניין? כול התלמידים הצביעו. רגע לפני שבחר למי לתת, הוא קימט את השטר ומעך אותו לכדור הוא שאל עדיין אתם רוצים את השטר? הידיים נשארו למעלה. "טוב" הוא אמר הניח את השטר המקומט על הרצפה ודרך עליו באמצעות נעליו. הוא הרים את השטר שהיה כולו כעת מקומט, מעוך ומלוכלך ושאל מי עדיין מעוניין בשטר הזה? עדיין התלמידים הצביעו. אמר להם המרצה: "כולכם למדתם היום, שלא משנה מה עשיתי לשטר עדיין רציתם אותו, נכון? 20$ עדיין נשארו אותם 20$ כי הבנתם שהערך של השטר השאר אותו דבר. כמו בסיפור ככה גם אנחנו צריכים להמשיך להאמין בערך שלנו ולא משנה מי דורך עלינו, ומי קם להורגנו, ועם אילו משברים התמודדנו ועוד נתמודד.
אם נלמד לחבק את הירידות בחיינו נוכל להתרגש מהעליות שיגיעו אחריהן. אם נוכל להרכין ראש בפני המשברים נוכל להתרומם מחוזקים, אם נוכל להגיד תודה על הרע כפי שאנו אומרים על הטוב נוכל להאמין שיש כאן יותר ממה שאנו מסוגלים לתפוס, אם נוכל למצוא את המתנה שקיבלנו מכל משבר ולהעריך אותה זה אומר שהבנו את המהות והתכלית.
באופן אישי תמיד הרגשתי שכול ירידה או משבר שחוויתי הובילו אותי למקום גבוה יותר ומדויק יותר בהתפתחות שלי. אני מאמינה שרב הסמוי על הגלוי ויש תמונה רחבה שאנחנו לא מסוגלים לתפוס בחמשת החושים שלנו, אני מאמינה שיש זמנים שלימונדה נחוצה יותר מלימונים, אני מאמינה שהמשברים הכי קשים שחוויתי לא קרו לי אלא נוצרו על מנת שאוכל להעמיק, להתפתח ולצמוח ולהכיר יותר את המהות שלי. אני יודעת שלא הייתי יכולה לכתוב כאן ולהיות אני אלמלא המשברים בחיי. האם אתם יכולים להגיד שהייתם אותם אנשים אלמלא המשברים בחייכם?
לסיום, כתבה זו הייתה אמורה לעלות לפני כמה שבועות, ערב לפני שהייתי אמורה לשלוח אותה לעורכת, אחותי נפטרה בטרם עת ובאופן פתאומי. אני מקדישה לה את הכתבה ולכול מי שאיבד בן משפחה.
כלנית פילו , M.A. מתמחה בייעוץ והדרכת כלים מעשיים לטיפוח מיינדסט חיובי בקרב ילדים ומשפחות, ומחברת הספר סוד המילים הקסומות.
לקבוצת וואטסאפ שקטה: https://did.li/ctqIw
ליצירת קשר: calanit@maagalim-m.com
לאתר ולספר: www.maagalim-m.com
הוספת תגובה