"קשה לדבר על חוויות מלחמה ואפשר לכתוב עליהן רק מתוך כאב, כשרואים את המוות בעיניים ומסביב חברים נופלים פצועים או מתים. במלחמת יום הכיפורים, כשירדנו מעמדות לקראת חניון לילה, נפגע מפקד הטנק לידי מרסיסי פגז ונפל לתוך הטנק. זחל"מי התאג"ד והרפואה לא היו יכולים להתקרב אלינו בגלל ההפגזה הארטילרית המסיבית. נצמדתי לטנק שלו ותוך כדי משיכתו החוצה הצלחתי לחבוש אותו ולהחזיר לתוך בטנו את מעיו שנשפכו. העברתי אותו לטנק שלי ונסעתי לאחור מספר קילומטרים כדי להביאו לתאג"ד. התחלתי לכתוב שירה כשנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים. שורות כמו 'ראיתי את המוות – בעיני' או 'לנצח הן איתי מוראות המלחמה' נובעות באופן טבעי מהכאב הזה. כתבתי למגירה ומבחינתי היה בזה סוג של פורקן. לכל לוחם שחווה מלחמה יש סוג של 'שריטה'. המנעד רחב בין סובלים מפוסט טראומה, שאינה מאפשרת תפקוד יום יומי, ל'שריטה' קלה שמעלה זיכרונות או פוצחת בכתיבת שירה. לא כתבתי רק על המלחמה, כי בחיים של כולנו יש מגוון של אהבה ואכזבה, תשוקה, טבע, נוף וטיולים".
כך אומר המשורר והסופר אריה טרינקר, קצין במילואים בדרגת סגן אלוף, שבימים אלו הוציא לאור את ספר השירים השלישי שלו "שנייה אחת רודפת אחריי כבר חמישים שנה", שבו הוא מתאר בין היתר חוויות קשות שעברו הוא וחבריו מהשיריון ממלחמת יום הכיפורים.
הספר מכיל מגוון שירים שנכתבו במשך כמה עשורים בין מלחמת יום הכיפורים לקיץ 2023. טרינקר מודה כי "אנחנו לוחמי יום הכיפורים שוב מרגישים שאנחנו בסכנה. התחושה של סכנה למדינה ולנו באופן אישי, שליוותה אותנו במלחמות קיימת גם כיום ומלווה את כל שערי הספר. השער הראשון 'לקום בלי צליל' מוקדש למלחמה, לטראומה ולסיוטים של אחרי המלחמה. השער השני 'רק החצב יודע' מוקדש לחזרה לשגרה, למשפחה ולאהבה. השער השלישי 'בין גבולות' מוקדש לטבע ולחיים, ובו אני מספר גם על מפגשים משעשעים עם חזירי בר בחיפה ולשחות בים. השער הרביעי והחמישי 'ישראל אל תפריעי' ו'מה אנחנו' בוכים את המועקה של ימים אלו. ההפיכה המשפטית מטילה איום כבד על קיומנו כמדינה דמוקרטית, ורבים מאיתנו שואלים האם בשביל המדינה הזאת נלחמנו?".
לפני כעשר שנים החל ללמוד שירה בבית הספר לשירה הליקון אצל הסופר, המשורר והעורך יקיר בן משה שערך את שלושת ספריו של טרינקר ובהם: "ערב קיץ רך" שיצא לאור בשהת 2017 ו"אני אפס" בשנת 2022. אך בכך אין די. "בספר זה, טרינקר מוליך אותנו מן העבר אל ההווה, אל מועקת הימים הללו, קיץ 2023 , ימים בהם המדינה עוברת מהפך גדול –ובשירים נמצא לכך הד גדול", כותב בן משה על כריכת הספר החדש.
טרינקר מודה כי לא תיכנן להוציא לאור ספר נוסף השנה, "אבל המחאה וההרגשה של מלחמה על הבית וסגירת המעגל של 50 שנה למלחמת יום כיפור העלו בי את הצורך", הוא מגלה.
כשהחל לערוך את השירים בספרו מיד עלתה במוחו רעיון לבקש מהאומן חי כנפו, חברו לפלוגה, לאייר את הכריכה ואת השערים של הספר. הוא נולד במרוקו ועלה לארץ בגיל תשע לקיבוץ רמת הכובש, נלחם במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים שאחריה חזר לארצות הברית. במשך כ-30 שנה היה המאייר של העיתון הנפוץ בארצות הברית The Wall Street Journal, היה לו טור קבוע בעיתוןThe New York Observer , ועבודותיו הוצגו בגלריות ותערוכות ברחבי ארצות הברית. "חי הוא אמן טוטאלי ולעבוד איתו זו חוויה. מה שיפה ומדהים זה שלמרות שלא נפגשנו יותר מ-55 שנה, הדבק המאחד של הטירונות והחוויות שעברנו ביחד נותנים לנו הרגשה של משפחה", אומר טרינקר.
הוא מרגיש שהוא וחבריו הם דור תש"ח, אבל תש"ח אחר שלא נגמר. הוא נולד בשנת 1948, שבועיים לפני הכרזת העצמאות, ובגיל 18 התגייס לשיריון. "היינו 100 צעירים בפלוגת הטירונות והמקצועות, ומתוכנו רק שניים חתמו קבע לתקופות קצרות מאוד. בתוך שש שנים מהגיוס נהרגו 18 מאיתנו במלחמות. מבין אלה שהמשיכו לקורס קצינים אחד מכל שלושה נהרג. עשיתי חשבון שבמשך 27 שנות שירות מילואים שירתתי כארבע שנים רצופות במדים, וכל זה כשאני אזרח בעל משפחה עם ילדים קטנים ועובד בעבודה שדרשה הרבה שעות נוספות. היום אני עדיין אזרח בפנסיה, שנאלץ לצאת להגן על המולדת, המותקפת על ידי מי שרוצה להיות דיקטטור שמשסה אותנו איש באחיו", אומר טרינקר.
הוא התגייס לשיריון במחזור נובמבר 1966, ובמהלך שירותו הסדיר השתתף כטנקיסט במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה בתעלת סואץ ובפעולת כראמה בירדן. בשנת 1969 השתחרר בדרגת סגן. עד לסיום שירות המילואים בגיל 48 בדרגת סגן אלוף השתתף במלחמת יום כיפור, במלחמת לבנון הראשונה ובמלחמת המפרץ.
כשפרצה מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967 היו טרינקר וחבריו טירונים עם הכשרה חלקית מאוד. "כתותחן בצוות לא יריתי פגז חי מתותח לפני המלחמה. סיימנו קורס מקצועות שיריון ולא הספקנו לעשות מסלול צוות ושדה. שיבצו אותי בגדוד 82 בחטיבה 7 בפלוגה של אמיר יופה. הגדוד פרץ בשעה 8:00 בבוקר לכיוון סיני בין חאן יונס לרפיח. אני זוכר היטב איך רעדו לי הידיים כשלחצתי על ההדק בפגז הראשון שיריתי על מטרה בתוך המולת הקרב. ביום השני למלחמה שקע הטנק שלנו בדיונות בהתקפה על ביר לחפן. הגדוד המשיך בתנועה ותוך שעה יצאנו מטווח הקשר. ההוראה של גורודיש הייתה שלא נוטשים טנקים תקועים או מקולקלים. לא היה אז בצה"ל אגד תחזוקה או גוף אחר שדאג לטפל בכלים וצוותים שנותרו מאחור, וכך נשארנו לבד על הטנק באמצע המדבר, אני התותחן, נהג, טען קשר ומפקד הטנק. לאחר כחמישה ימים נגמרו לנו המים והאוכל. כמה ימים אחרי סיום המלחמה הגיע אלינו הליקופטר שנתן לנו קצת אספקה ולקח מאיתנו מכתבים להעביר להורים. בכל תקופה זו הוגדרתי כנעדר. הוריי, שלא קיבלו ממני אות חיים גם אחרי סיום המלחמה, נסעו לחיפה לקצין העיר לחפש אותי ברשימות הפצועים. הם לא מצאו ופנו לקצין העיר שחיפש והודיע להם שאני נעדר. אחותי אומרת שכאן התחילה מחלת הלב של אמי".
עם פרוץ מלחמת ההתשה בתעלת סואץ מיד לאחר מלחמת ששת הימים הוצבו טרינקר וחבריו על המזח בפורט תואפיק מול העיר סואץ ומדי יום ניהלו חילופי אש עם הכוחות המצרים. בקיץ הוא נשלח מהקו לקורס מפקדי טנקים שלאחריו המשיך לקורס קצינים. בחודש מרץ 1968, לאחר מספר פיגועים, החליט צה"ל לצאת לפעולת כארמה בירדן לחיסול המפקדה והתשתית של יאסר עראפת. בתקופה זו היו טרינקר וחבריו באמצע קורס קצינים בבית הספר לשיריון. הקורס התארגן עם המדריכים והחניכים בגדוד ויצא לפעולה. הוא שובץ כתותחן בטנק של מפקד הקורס סא"ל אברהם ברעם, "ובהתאם למסורת שהקצינים מובילים בראש הייתי בטנק הראשון שחצה בירי מקלעים רצוף את העיירה כארמה מדרום לצפון. בדיעבד הפעולה הייתה כושלת במודיעין ובאבידות. המחבלים פינו את העיירה לפני שהגענו והקרבות שלנו היו נגד השיריון הירדני".
את קורס הקצינים סיים טרינקר כחניך מצטיין וטליק חשף את דרגותיו בטקס הסיום. הוא הוצב בהדרכה בקורס מפקדי טנקים, ועם שחרורו מסדיר הוצב כסמ"פ בגדוד 39 גדוד המילואים של חטיבה 188 הסדירה ברמת הגולן. מיד התחיל ללמוד בטכניון וסיים תואר בהנדסת תעשיה וניהול ביולי 1973. בסיום הלימודים יצא עם חברים לטיול של כמה חודשים באירופה. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה בפריז, שם פנה לשגרירות שאירגנה מטוס אל-על מיוחד עבור קצינים ולוחמים לחזרה לארץ.
טרינקר: "לפני הטיסה התקשרתי הביתה וביקשתי מהוריי שיבואו לשדה התעופה להיפרד. ידענו שמיד לאחר הנחיתה אנו יוצאים לשדה הקרב. כשנחתנו בלילה בלוד הייתה בשדה עמדה עם קצין שלישות ואוטובוסים להעביר את הלוחמים ליחידותיהם. השליש שאל אותי לאיזו חטיבה אני שייך? 'חטיבה 188' עניתי לו. הוא הניד את ראשו ואמר: 'החטיבה שלך הושמדה'. נציב אותך ביחידה אחרת'. חטפתי שוק. נפרדתי מהוריי, שהביאו לי את הנעליים הצבאיות ומדי הב', ועברתי למחנה מעבר בג'וליס שם התנהל השיבוץ ליחידות. למחרת, כשהייתי בדרך צפונה לחטיבה 205 בפיקודו של יוסי פלד, נודע לי שהוריי נפצעו קשה בתאונת דרכים בצומת הכפר הירוק בלילה בדרכם חזרה משדה התעופה. ראיתי אותם שוב רק כחודש וחצי מאוחר יותר בחופשה הראשונה לאחר המלחמה".
הוא הצטרף לפלוגה א' בגדוד 94 בפיקוד גיא יעקובסון ז"ל, כשהייתה בחאן ארנבה לאחר הפריצה לסוריה. משם עד סוף המלחמה השתתף בקרבות שהסתיימו בכיבוש תל ענתר במרחק 30 ק"מ מדמשק, וההתגוננות מהתקפות הנגד של חיל המשלוח העירקי.
"קשה מאוד לתאר במילים מלחמה וקרבות. 24 שעות אחרי 24 שעות של קרבות שיריון בשריון מלווים בארטילריה כבדה שירדה עלינו ללא הפסקה. לארטילריה ברמת הגולן יש אפקט כפול ומכופל מהארטילריה בסיני, כי כל פגז ארטילרי מרים בנוסף לרסיסיו גשם של רסיסי בזלת. ביום האחרון למלחמה "עם שחר בעמדות על תל ענתר היינו כח שחוק ומצומצם שכולל רק כחמישה טנקים בכל פלוגה. אנו צופים מזרחה ורואים שובלי אבק של מאות טנקים ונגמ"שים של חיל המשלוח העירקי שועטים לכיווננו והשמש בעיניים. התחלנו לפגוע ולהשמיד טנקים בטווחים רחוקים, אבל מספרם היה עצום והם התקרבו לטווחים קצרים יותר. תל ענתר תלול ופסגתו הקטנה חייבו אותנו לעמוד חשופים על הפסגה כדי להנמיך את התותח, לכוון ולפגוע. עמדנו צפופים מאוד מחוסר מקום. חטפתי פגז חודר שיריון שהעיף חלקים מהטנק אבל לא חדר. הספקתי להגיד לנהג 'אחורה מהר' ויצאתי מתמונת פני העדשה של היורה. כשעליתי חזרה לעמדה הטנק שפגע בי כבר בער. ההתכתשות נמשכה שעות רבות עד שהעירקים הנותרים נסוגו. ברצוני להביע הערכה לכל הלוחמים ובייחוד לנהגי משאיות התחמושת והבנזין, שהיו מגיעים אלינו לילה לילה תחת הפגזה ארטילרית רכובים על חבית נפץ תרתי משמע ללא כל מיגון ומספקים לנו דלק ופגזים".
יומיים לאחר הפסקת האש ירדה כל האוגדה לסיני ותפסה עמדות מול הארמיה המצרית באזור החווה הסינית, ושם שהו חצי שנה. המ"פ דוד לבנה (יוקי) התמנה לסמג"ד וטרינקר מונה למ"פ במקומו. "היינו הכוחות האחרונים שעזבו את הקו לאחר הסכם ההפרדה והשתחררנו במרץ 1974. עד 1982 בתקופה של תעסוקות ואימונים עברתי גם קורס מ"פ וקורס מג"דים", הוא אומר.
כידוע, מלחמת יום הכיפורים חשפה במערומיו את המצב החמור של מערך האחזקה והימ"חים. אחרי שטרינקר וחבריו השתחררו משירות המילואים קרא לטרינקר גיא המח"ט לפגישה בביתו והטיל עליו משימה חשובה: לדאוג לכך שהימ"ח והמערכת כשירים. במשך תקופה של חודשים, שכללו עבודה אינטנסיבית עם מטה החטיבה והסגל הסדיר, בנה טרינקר נוהל לביקורת הימ"ח על ידי חיילי המילואים. כשהם גויסו למלחמת שלום הגליל התנהלה היציאה מהימ"ח באופן מסודר לגמרי.
במלחמת שלום הגליל היה טרינקר סמג"ד, שבאחריותו היה להוציא את הגדוד מהימ"ח במהירות. החטיבה שימשה חטיבת עתודה והוכנסה לכיוון ג'בל ברוך והבקעה דרך נבטיה וג'זין, כשההתמודדות האמיתית הייתה עם תנאי הדרך והדרכים ההרריות המפותלות. כמעט ולא היו כמעט חילופי אש מול השיריון הסורי. "הופעת החטיבה מצד מערב בירידה לבקעה בדרכים לא סלולות מג'בל ברוך בגובה כ-2,000 מטר הפתיעה והבריחה את הכוחות הסוריים שצפו בירידה. ביום שישי התייצבנו בבקעה במרחק כמה ק"מ מכביש ביירות דמשק. היינו במקום שבועיים עד שהחליפו אותנו כוחות סדירים ואנחנו חזרנו לארץ והשתחררנו", הוא אומר.
לאחר המלחמה התמנה טרינקר למפקד הגדוד, שב-1983 יצא לחודש תעסוקת חי"ר בלבנון בגזרת הזהרני בין צור לצידון. "זו הייתה תעסוקה קשה. לא היה יום שלא ירו עלינו או הפעילו עלינו מטען צד בדרכים. האויב לא היה לבוש מדים והיה נסתר. מעל לכל הייתה הרגשה קשה שאין לנו מה לחפש שם. באחד הימים הובלתי שיירה של שלושה כלי רכב לאחד המוצבים של הגדוד. הופעל מטען רב עוצמה על הכלי השלישי, קומנדקר של החוליה הטכנית הגדודית. בזמן שפניתי לירות בחוליית המפעילים טיפל הרופא הגדודי שהיה ברכב אחריי בפצועים והזמין במהירות מסוק לפינוי הפצועים. למחרת אירגנתי מסוק שיקפיץ אותי לבקר את הפצועים ברמב"ם. הודעתי לאשתי שאני מגיע במסוק וסיכמנו שהיא תאסוף אותי מהמנחת בבית הספר הטכני, תביא אותי לרמב"ם ותחזיר למסוק. במהלך הנחיתה, כשאני יושב מאחורי המקלע, ראיתי את אשתי עומדת ליד הרכב מנפנפת בידה לשלום. המראה הזה עם שני התינוקות שלנו בני השנה והשנתיים מחכים ברכב צרובים בתודעתי לנצח. כשמדברים על עוז הנפש ותעוזת הלוחמים ממעיטים לדבר בהקרבה במצוקה בדאגה של המשפחות ובעול הכבד בהן נושאות משפחות הלוחמים. לוחמים רבים סובלים מפוסט טראומה אבל מה שעבר ועובר על המשפחות איננו מואר מספיק באתוס הישראלי".
בינואר 2023, כשהחלה ההפיכה המשפטית, הוא מודה כי מיד הרגיש שוב במלחמה ושצריך להתגייס ולהילחם על הערכים הליברליים ועל המולדת. "כשהשתחררנו אחרי מלחמת יום כיפור מחצי שנה מילואים עלינו כמעט כל החטיבה להפגין לפני הכנסת בירושלים נגד המחדל הנורא של המלחמה. גולדה לקחה אחריות והתפטרה. אחרי מלחמת לבנון ואירועי סברה ושתילה השתתפתי בהפגנת ה-400,000 הגדולה בתל אביב. שרון פוטר ובגין לקח אחריות והתפטר לאור הקרע שנוצר בעם. פעם היו מנהיגים שבאו לשרת את האזרחים והמדינה, וכואב לי שהיום המנהיגים דואגים לעצמם, לשמר את שלטונם לנצח ובדרך לשימור השלטון כל דבר כשר, כולל לפלג לשסות אותנו אחד בשני".
מאת יהורם גלילי
הוספת תגובה