במרכז העלילה עומד צ’ארלי, מורה לספרות המגולם בווירטואוזיות על ידי דביר בנדק. צ’ארלי, שחייו התרסקו בעקבות אובדן בן זוגו, מתבצר בביתו ומלמד סטודנטים כתיבה יצירתית דרך האינטרנט. את כאבו הוא מטביע באכילה כפייתית שהביאה אותו למשקל קיצוני של מעל 250 ק”ג, משקל שגופו כורע תחתיו עם בעיות נשימה וקשיי לב חמורים. העבר רודף את צ’ארלי עצם עזיבתו את אשתו ובתו בת הארבע לטובת אהבה לסטודנט, והטרגדיה שבאה בעקבותיה. כעת, בודד ומיואש, הוא מתקיים בלימבו רגשי, כשגופו הענק משמש כמטאפורה לכאב שאינו מאפשר לנפש להשתחרר. בעודו נעזר בהליכון ובכיסא גלגלים, צ’ארלי זוכה לתמיכתה של לייז (רות אסרסאי), אחותו של בן זוגו המנוח. במקביל, הוא מנסה לחדש את הקשר עם בתו המנוכרת, אלי (שרון כהן-רז), נערה מרדנית ונוקבת, שהנטישה שחוותה מאביה עיצבה את אישיותה הסוערת. הדינמיקה בין האב לבתו רוויה במתח, כאב ומורכבות. אלי אינה חוסכת מאביה מילים קשות, בעוד הוא מנסה לגשר על פער השנים דרך הצעת “דיל” כלכלי – כל רכושו תמורת קרבתה. היא, מצדה, חושדת שמניעיו קשורים למצבו הגוסס ורצונו לכפר על העבר.
משחק שמטלטל את החושים
ביצועו של דביר בנדק הוא פלא של טרנספורמציה בימתית. השחקן, המוכר בעיקר מתפקידי קומדיה, חוצה ספקטרום רגשי שלם ויוצר דמות בעלת עומק ואמינות מזעזעת. הוא משנה את קולו, את תנועות גופו, ואפילו את קצב נשימתו, ליצירת אשליה מושלמת של אדם במשקל קיצוני. טכניקה זו משרתת את המהות העמוקה של המחזה – הגוף כהשתקפות של כאב נפשי בלתי נסבל. גם מערכת היחסים המורכבת עם אשתו לשעבר, שמתקשה לסלוח על הנטישה, מקבלת ביטוי עוצמתי. אט-אט מתגלה שאלי, למרות חזותה המרדנית והתנהגותה הפוגענית, מחזיקה בלב רגיש שדרכו צ’ארלי מגלה מחדש את משמעות המשפחה והקשר האנושי.
מסע אל תוך האנושיות
“לוויתן” אינו רק סיפור על אדם במשקל קיצוני. זהו מסע מטלטל אל תוך מורכבות הבחירות האנושיות והמחיר שאנו משלמים עליהן. הקאסט המצוין – בהובלת בנדק שמרתק את העין בכל רגע על הבמה – מצליח להעביר סיפור כואב על אנשים טובים שבחירותיהם הובילו אותם למחוזות של כאב וניכור. ההפקה מציגה דילמות קיומיות בצורה שאינה שיפוטית, ומאפשרת לצופים להתחבר לדמויות למרות, ואולי בזכות, הפגמים האנושיים שלהן. “לוויתן” היא הצגה שמשאירה אותך עם תחושת צמרמורת ומחשבות שממשיכות להדהד זמן רב אחרי שהאורות עולים.
מומלץ בחום, אל תפספסו.
הוספת תגובה