הרי להצחיק זה כייף, לקבל מחיאות כפיים זה כייף, להצטלם עם אנשים ולקבל מחמאות זה כייף. זה נכון אבל מעבר לתחושת ה"כייף" יש הרבה תחושות אחרות ובעיקר עבודה קשה. לאנשים קשה לתפוס את עבודתו של הקומיקאי כ"עבודה". אבל האמת היא שמדובר בעבודה של ממש. כן, ממש כמו ללכת למשרד.
עבודתו של הקומיקאי אינה מתחילה על הבמה אלא מסתיימת על הבמה. העבודה מתחילה הרבה קודם. ביצירה, בכתיבה, בחזרות ובעיקר בכישלונות. כל בדיחה שהוצגה על הבמה והצליחה, היא תוצר של ניסוי וטעיה אין סופיים. הרגע שבו קומיקאי רואה שהקהל צוחק הוא רגע של הקלה ובעצם סוג של פידבק שהעבודה הצליחה. אולם תחושת ההקלה אינה מחזיקה מעמד לאורך זמן, שכן כל מפגש עם קהל הוא חידה- האם גם הפעם הקהל יצחק? האם הקהל יאהב את המופע? האם גם הפעם העבודה תשא פרי? ומה קורה אם הקהל לא צוחק? האם מדובר בכשלון? אחת ההתמודדויות הכי מורכבות של קומיקאי הוא לדעת כיצד להפוך את אותו כישלון לאירוע ממנו ניתן ללמוד לפעם הבאה.
למנף את הכשלון. כיצד עושים זאת?
הדבר מתאפשר רק אם הקומיקאי יצליח לנטרל את הרגשות הלא נעימים הצפים בו ברגע שהוא מבין שהקהל לא אהב את המופע. החלק הקשה ביותר הוא ההבנה שאם במקצועות אחרים אנו חווים כשלון, לעיתים יש אפשרות להזדמנות שניה. ניתן לנסות לתקן. לא כך הוא הדבר כשמדובר בקומדיה. אם הקהל לא צחק, אין הזדמנות שניה. מה אז עושים? אומן אמיתי לא נוטש את המערכה. הוא בודק כיצד להתחבר לקהל, מאלתר, משנה, יוצר תוך כדי מופע, ובקיצור- עושה הכל כדי להצליח, כדי שהקהל יצחק. לעיתים מאמץ זה משתלם ומביא ליצירה חדשה. מעז יצא מתוק. אם נוסיף למאמץ על הבמה את תחושת הלחץ והחרדה לפני כל מופע, הריכוז המקסימאלי הנדרש והצורך לנטרל כל תחושה או רגש שעלולים להפריע- כל אלה מהווים מאמץ מנטלי מתיש.
לא משנה מה קרה לנו לפני המופע. האם בכינו או צחקנו, כל זה לא רלוונטי. מה שרלוונטי הוא ההנאה של הקהל. זו הסיבה בשתום מופע, מצד אחד אנו הקומיקאים חשים מותשים ומצד שני, האדרנלין מחזיק אותנו עירניים. וחוזר חלילה, כך כל פעם מחדש כשאנחנו עולים על הבמה. נשמע קשה? זה אכן קשה. ועוד לא דיברנו על "מאחורי הקלעים". מערכות היחסים עם הבמאי, השחקנים, אנשי השיווק ועוד…כל אלה דורשים מאמץ והשקעת אנרגיה מרובה.
באחת מההופעות שלי לקבוצה קטנה הגיעה אליי הבחורה שהזמינה את המופע דקה לני ההופעה ואמרה לי: "הקהל מותש. היה אירוע ארוך. תקצרי את המופע לחצי שעה". המופע התחיל ומיד הבנתי שהיא צודקת. הקהל לא מוחא כפיים, לא קשוב ובעיקר רוצה ללכת הביתה. מה עושים? אני מחליטה לא לוותר. מאלתרת, משנה את התוכן, משתפת את הקהל ואז הקסם מתרחש. הקהל נפתח, מתחיל לצחוק, לשתף פעולה עם האילתורים ולמחוא כפיים.
אני מבינה מהר מאוד שהשילוב בין אילתורים לחומר המובנה של המופע הוא שילוב מנצח במופע. ואז הסתכלתי על הבחורה שהזמינה את המופע. היא לא צחקה. היא גם לא חייכה. ישבה בפנים חתומות וידיים שלובות, הסתכלה על הקהל הצוחק ושידרה באמצעות שפת הגוף: אני לא מרוצה! הבחנתי בזה, צחקתי על זה והקהל צחק איתי. חשבתי שזה יסייע להפשיר את הקרח אצלה. טעיתי.
בחלק שבו אני מזמינה חלק מהקהל לרקוד איתי כחלק מהמופע, היא קמה לרקוד ואז תוך כדי ריקוד , קרה משהו שלא קרה לי מעולם. היא לחשה לי:" תחליפי חומר. תפסיקי לאלתר. אני רוצה שתעשי את הקטעים שראיתי ביוטיוב". נדהמתי. עוד כמה שניות השיר נגמר ואני צריכה להחליט כיצד להגיב. אני מחליטה לענות לה:" הקהל נהנה ואני מתאימה את עצמי לקהל. זה הכי חשוב בעיני". השיר נגמר ואני ידעתי שאני חייבת להשאיר את ההלם מאחוריי ולהמשיך להתמסר לקהל וכך היה. מופע שהיה אמור להיות בן שלושים דקות הפך למופע של כמעט שעה. הקהל מחא כפיים. החמיא. בתום המופע אנשים ביקשו להצטלם, לקחו כרטיסי ביקור, פירגנו. כולם, חוץ מהבחורה שהזמינה את המופע. היא ניגשה אליי ואמרה:" כל כך חבל שלא עשית את הקטעים מהמופע ביוטיוב" ,ואז נקבה בשם של מופע מסוים.
הסברתי לה שהמומחיות של אומן היא לדעת להתאים את עצמו לקהל והצחוק של הקהל מעיד שהבחירה שלי הייתה נכונה וזה לא משנה האם השתמשתי בבדיחות ממופע כזה או אחר. היא שתקה ואז אמרה: "הקהל נהנה, וזה מה שחשוב", אמרה והלכה. למרות המשפט האחרון, נותרה בי תחושת החמצה. שאלתי את עצמי, אם היא מבינה שהקהל נהנה, מדוע היה חשוב לה לומר לי את מה שאמרה ועוד באמצע מופע?
בנוסף לתחושות הרגילות המציפות אותי בתום כל מופע מוצלח, ובנוסף לעייפות כתוצאה מהמאמץ שהשקעתי, סיימתי את המופע הזה עם הבנה בנוגע לקשר שבן הומור לקיבעון. מסתבר שכאשר אנו מקובעים, שרויים בתפיסה הכובלת אותנו למחשבה איך הדברים צריכים להראות , להישמע ואפילו כיצד להצחיק, אנו עלולים לאבד המון. אותה בחורה לא הייתה מסוגלת להנות מהמופע משום שהייתה לה תפיסה מקובעת כיצד המופע צריך להראות . העובדה שהקהל נהנה, לא הרשימה אותה. העובדה שעשיתי מאמץ עילאי להתאים את עצמי לקהל , גם היא לא הרשימה אותה. להעיר לאומן באמצע מופע זו חבלה מכוונת. ממש כמו לגרום לפאנצ'ר בגלגלים באמצע נסיעה. נהג מיומן ידע לצאת מהמצב המסוכן הזה, וגם אני כאומנית ותיקה, ידעתי להיחלץ מהמצב אליו נקלעתי. הגעתי הביתה מרוצה שהצלחתי אך גם מאוד עייפה.
לכן, כאשר אני נשאלת האם להצחיק זו עבודה, אני עונה תמיד: "לא רק שזו עבודה, זו עבודה קשה".
ענת אביעד, קומיקאית וסטנדאפיסטית
Anataviad10@gmail.com
הוספת תגובה