זה היה משפט הפתיחה שלי בהרצאה הראשונה אי פעם מול קהל, בה חשפתי את סיפור החיים הלא רגיל שלי. מאז עברו שבע שנים נוספות ועדיין, כשאני מסתכלת לאחור על הדרך שעברתי, אני עדיין צריכה לצבוט את עצמי כדי לוודא שזו באמת המציאות כפי שקרתה.
נעים להכיר, טל הורוביץ. אני מאמנת מנטלית שעוזרת לנשים ונערות לצמוח מהמשברים שחוו בחייהן, לצאת מהתקיעות, להאמין ולפתח ביטחון בעצמן ובעיקר, לחיות כמו שהן רוצות וחולמות. לקח לי שנים רבות להבין שמגיע לי יותר מהחיים האלה, ושלא נולדתי כדי להיות קורבן של הנסיבות, של אחרים ושל החיים עצמם. חרם חברתי קשה ואלים בכיתה ח' גרם לי להיות הילדה הכי בודדה בבית הספר, לשנוא את עצמי ולהרגיש שאני "שק של כלום". פיתחתי חרדות חברתיות, התרחקתי בכוונה ולפחות יומיים בשבוע לא הייתי מגיעה בכלל לבית הספר.
שנה לאחר מכן, עברתי לבית ספר אחר, כמעט בכוחות עצמי. לא היה לי מושג מה אני עושה וכמה כוחות זה מצריך, אבל נלחמתי על להתחיל את השנה החדשה במקום אחר, וכך קרה. רק שנשארתי עם צלקת רצינית שהזכירה לי שאני דחויה, לא שווה, לא מספיק טובה ולא ראויה לאהבה או כבוד. אפס ביטחון עצמי. כך סיימתי את התיכון והתגייסתי לצבא. הייתי במשקל עודף, פיתחתי הפרעות אכילה, הייתי בודדה ומרוסקת.
בצבא חוויתי את הכל שוב אבל בטונים גבוהים יותר. עברתי חרם חברתי ונידוי שהגיעו עד להתעללות פיזית ונפשית. בכל יום גרמו לי להאמין שאני לא שווה כלום. סבלתי מאוד ואחרי חצי שנה, אמרתי למפקד שלי את המשפט "אני מעדיפה למות מאשר לבוא לכאן מחר בבוקר".הוא שלח אותי לקב"ן ומשם הביתה. כשחזרתי אחרי כמה ימי מחלה, ביקשתי לעבור לבסיס אחר. הצלחתי לצאת משם והמשכתי את השירות הצבאי שלי שהיה טוב. הפכתי לפקידת לשכה מצטיינת, תיקתקתי עבודה, נשארתי אקסטרה שעות בבסיס כי ביקשו עזרה והייתי Yes Man לתפארת. השתחררתי עם הערכה ואהבה גדולה מבחוץ, אבל מבפנים? הייתי עדיין מרוסקת ומפורקת.
השנים הכי קשות לי היו אחרי הצבא. עם ביטחון עצמי מאוד נמוך, נמשכתי לכל האנשים הלא נכונים שהתייחסו אלי כמו שאני התייחסתי אל עצמי, "שק של כלום".מלבד אימוני קפוארה שהתחלתי באותה תקופה, לא היו לי יותר מדי סיבות לחייך ולהרגיש טוב. גם באימונים לא באמת העזתי לתת מעצמי הרבה, לא הרגשתי ראויה לזה בכלל.
תחילתו של שינוי!
זו הייתה ארוחת בוקר בראש השנה, שבועיים לפני יום ההולדת ה-25 שלי, קמתי עם תחושה קשה וכבדה מאוד. התיישבנו לשולחן ושם הבחנתי בכמות האוכל על השולחן, על הצלחת של אבא שלי, על הצלחת שלי והבנתי שאם משהו לא משתנה עכשיו אני מתגלגלת למקום ממש אבל ממש לא טוב. הייתי בעודף משקל, התזונה שלי לא הייתה בריאה ואכלתי בעיקר כדי להתנחם מהחיים. באותו הבוקר הבנתי את זה ועצרתי, לפני שהסיפור יסתבך. יום למחרת נכנסתי לתהליך ירידה במשקל ואורח חיים בריא, 8 חודשים לאחר מכן, סיימתי את התהליך. או ככה לפחות חשבתי…הרבה שינויים קרו בקצב מהיר בתקופה הזו. התחלתי לרוץ למרחקים ארוכים, עשיתי שינוי קריירה ולימודים מכתיבה יוצרת עם תעודת הוראה בספרות, לאימון כושר, אימון ריצה ואימון ילדים.
בתוך כל זה, עדיין הייתי הילדה הבודדה והדחויה. הישגים, מרחקים, מדליות, מתאמנים… כשהסתיים יום עבודה ארוך שהתחיל אי שם בשעה 5:00 בבוקר ונגמר ב22:30 בלילה, מצאתי את עצמי מגיעה הביתה ומרגישה שוב לבד וחסרת משמעות. כל המשברים האלו שקמתי עליהם, ועדיין לא מצאתי את המקום בו אני אהובה ורצויה, אבל באמת. ב-2016 עמדתי על קו זינוק של מרוץ ארוך מאוד, מאה קילומטרים, אליו התאמנתי במשך חצי שנה ועוד כמה שנים לפני כן. קדמו למרוץ הזה עשרה מרתונים ואולטרה מרתונים (מעבר למרחק המרתון) והייתי בטוחה שהמרוץ הזה שלי.
אקצר לכם את הסיפור ואגיד שלא סיימתי את המרוץ . מה שריסק אותי והחזיר אותי לתחושת כישלון וחוסר משמעות. חצי שנה של הסתגרות והתנתקות בבית, מלבד יציאה לעבודה, אימונים אישיים בחדר הכושר בו עבדתי ותקשורת עם החברים הקרובים, שוב חוויתי חרדה וריחוק. שנאתי את עצמי על אותו הכישלון. בשנת 2017 פתחתי את העסק שלי לאימוני כושר וריצה. לצד פיתוח העסק, הכרתי את מי שהיה המאמן האישי והעסקי הראשון שלי, השתתפתי בסדנאות, קורסים, הרצאות ושלל השתלמויות כדי להתחיל לעבוד על המיינדסט, כי בלי ביטחון עצמי, לא אצליח לתפקד. זה עזר והשתפר, אבל לא ברמות שרציתי וקיוויתי להן.
כל אחד צריך מבוגר אחד שיאמין בו!
את גדעון תמר, מאמן הריצה, המאמן המנטלי ומנטור הנצחי שלי הכרתי בסוף 2018. גדעון הוא האיש הראשון שהציב לי את המראה הנכונה והראה לי איך מפרקים ומחברים את הכל מחדש, הפעם בלי פחדים. זה היה יום שני, השעה הייתה 5:00 בבוקר, פארק הרצליה, ממש חודש אחרי ששכרתי את שירותיו כמאמן שלי. יצאתי לחימום קליל כשגדעון הודיע לי איפה יחכה לי כדי לרוץ יחד את שני הקילומטרים האחרונים של המרוץ, ומה יהיה קצב הריצה שלי שם.
"תפסיקי לפחד!" צעק לעברי בכניסה לקילומטר האחרון. מולי שער הסיום, הרגליים שורפות, הנשימה מהירה וקצרה והכל כואב. על השעון הופיע בדיוק הקצב שגדעון הציב לי.
איך ידעת? שאלתי אותו אחרי שהתאוששתי.
"זה פשוט", אמר לי, "יש בך הרבה יותר ממה שאת יודעת, תגלי את זה בקרוב."
באותה שנה עברתי תהליך אישי של התפתחות אישית ומודעות. שחררתי מעצמי חרדות מהעבר, פחדים שישבו על חוויות שעד כה לא הצלחתי לשחרר. החלפתי אמונות מגבילות ותקיעות במקום בעשייה, אמונה בעצמי ודמיון שמהר מאוד הפך למציאות שאני חיה. שברתי את השיאים שלי בריצה, הלכתי ללמוד אימון ועשיתי שינויים בעיסוקים שלי, הכרתי את בן הזוג שלי אתו אני חיה כבר שנתיים וחצי. ובעיקר הבנתי שהמשברים והמחסומים שחוויתי היו ההכשרה והמבחן האמתי שלי בדרך לעזור לנשים אחרות, שאולי עברו משהו דומה למה שאני עברתי, וצריכות שמישהי כמוני תיתן להן יד.
וזה בדיוק מה שאני עושה היום – מאמנת נשים ליציאה ממשברים, בניית הביטחון והאמון בעצמן, חיבור מחדש ליכולות והרצונות שלהן ובעיקר מלמדת אותן איך אפשר להגשים חלומות ולעשות שינויים מרחיקי לכת.
אם אני הצלחתי, כל אחת יכולה!
מאת טל הורוביץ. "המנטליסטית", מאמנת מנטלית, מרצה ומנחת סדנאות לפיתוח ביטחון עצמי והעצמה, באמצעות כלים מעולם האימון המנטלי, NLP, פסיכולוגיה חיובית, פילוסופיה וכתיבה אינטואיטיבית.
מאמנת בגדרה/ ראשון לציון ואונליין.
אינסטגרם – https://www.instagram.com/talhorovitz/
פייסבוק – https://www.facebook.com/Talhorovitzmentalcoach
יצירת קשר: 0525777024
וואו,המשפט "תפסיקי לפחד" תודה!!!