מי מאתנו לא שמע את המשפטים האלו אצל חברים, בני משפחה? או שאולי אפילו אנחנו אמרנו אותם לא מעט פעמים לעצמינו בשקט בלב או בקול רם. "מחשבה יוצרת מציאות" זה לא סתם משפט. זו אמירה שיש מאחוריה בסיס ויותר מכך, זו אמירה שאם אנחנו מבינים אותה לעומק וחיים לפיה, אנחנו נגלה מהר מאוד שגם הבלתי אפשרי עשוי להיות אפשרי.
תמיד הייתי ילדה מצחיקה וחלמתי להיות שחקנית. הייתי נוהגת לאסוף את ילדי השכונה ומפיקה "פסטיגל שכונתי", מחקה זמרים ושחקנים ולומדת בעל פה מערכונים של הגשש החיוור. המוטו שלי היה : "העולם מצחיק, אז צוחקים!". לשיר לא ידעתי אבל הסתכלתי בהערצה על עפרה חזה, גיבורת ילדותי. היא הדהימה אותי לא רק בשל קולה אלא בעיקר בשל סיפורה- ילידת שכונת התקווה שהקדישה את כל חייה למען החלום והגיעה לבמות הכי נחשבות בעולם. צחקתי עם ציפי שביט וחני נחמיאס, ראיתי את כל הסרטים הישראליים האפשריים ודקלמתי בעל פה כל משפט שיצא לזאב רווח בסרט: " חגיגה בסנוקר". אבל פחדתי. כל כך פחדתי.
מה יגידו? מי בכלל יתייחס לילדה השמנמנה מאור יהודה ובכלל יש כל כך הרבה ילדים מוכשרים. הקדשתי את כל זמני ללימודים ובשעות הפנאי האומנות מילאה את חיי וחלומותיי. ציירתי, כתבתי שירים, שיחקתי. לרגע לא הפסקתי לחלום. אבל היה פער בין החלום ובין המציאות. כשסוף סוף הייתה לי הזדמנות לעבור לתיכון לאומנויות "תלמה ילין" שמעתי מי לומד שם: ילדי שחקנים, ילדים מפורסמים ומיד החלטתי שזה לא בשבילי, ובכלל, איך אגיע כל בוקר מאור יהודה לגבעתיים..אי שם בשנות השמונים זה היה די מסובך לנסוע כל בוקר בשני אוטובוסים לגבעתיים. ההורים שלי לא היו מוכנים לשמוע על זה. שהבת היחידה שלהם תיסע באוטובוסים ? ואולי מישהו יציק לה? אולי יקרה לה משהו? לא יקום ולא יהיה! ואז הגיע הצבא ותיאטרון צהל. אני עומדת בתור לאודישן ולפניי כל ילדי בית ספר לאומנויות.
חזרתי לאחור. אני לא אהיה שחקנית. ממילא לא אתקבל, אז בשביל מה לנסות? השרות הצבאי היה מאתגר ומתסכל. זה היה שיעור ראשון בחיים מה קורה לאדם שאינו מגשים את ייעודו. באוניברסיטה למדתי עבודה סוציאלית, הכי רחוק מעולם המשחק והאומנות. אבל גם כשהייתי עובדת סוציאלית לא היה רגע שלא שילבתי הומור ובכל מקום שמעתי: " את ממש שחקנית…איך לא למדתי משחק?". כמה שניסיתי להרחיק את החלום, כך הוא מצא אותי כשהלכתי לישון, באוטובוס בחזרה מהעבודה ובעיקר כשצפיתי בהערצה בטלוויזיה בגיבורי ילדותי ובלב שאלתי את עצמי: "איך, איך אני לא שחקנית??".בכל פעם שרק זרקתי רעיון- אולי אלך ללמוד משחק, אולי ארשם לאיזה חוג, כולם מסביב גילגלו עיניים: " ומה יצא לך מזה…את עובדת סוציאלית….וחוץ מזה צריך קשרים…".
ואז זה הגיע. משום מקום. במקום עבודתי כעובדת סוציאלית ההכרתי עובדת סוציאלית ותיקה. פרח נדיר. אישה שחיה ונושמת אומנות, עוף מוזר. לא כולם ידעו מסביב "לעכל אותה". אבל היא ואני התחברנו מיד. היא ראתה אותי כפי שאף אחד לא ראתה אותי. יום אחד היא מבקשת לדבר איתי. היא מספרת לי על לימודי תיאטרון סיפור בתל אביב. לימודי תעודה. "את חייבת לנסות, זה בדיוק מתאים לך!". חשבתי שהיא ירדה מהפסים. מה פתאום? אני בכלל נטשתי את החלום, ואולי ארשם לתואר שני..מה פתאום משחק עכשיו. אבל היא התעקשה והביאה לי טקסים ללמוד לאודישן. לאט לאט נכנעתי, לא בלב שלם אומנם, אבל היא הצליחה להלהיט בי אש. ככל שעבר הזמן ולמדתי לאודישן שרק היא ואני ידענו ועליו הרגשתי שאני חוזרת להיות ענת של פעם, עם תשוקה ולהט שרק שחקנים יכולים להבין.
לבסוף סיפרתי לאחת החברות שלי על האודישן. היא צחקה: "אין סיכוי, חבל לך על הזמן". אבל אני נסעתי לאודישן באחר צהריים חורפי אחד. רמזור אחד לפני שהגעתי רכב פגע בי מאחור. תאונת דרכים. מה עושים עכשיו? אולי זה סימן שאני לא צריכה ללכת וכולם צודקים? הסתובבתי לאחור. אבל אז פתאום הבנתי. אולי זה מבחן עבורי עד כמה אני רוצה את זה? עד כמה אני מוכנה להתגבר על כל מכשול בדרך אל החלום? עם רכב פגוע ופציעה ברגל המשכתי אל האודישן במקום לנסוע לבית חולים. כשהגעתי ראיתי תור אינסופי של נבחנים. "גם זה מבחן", אמרתי לעצמי. בתור עמדו שחקנים ידועים יותר וידועים פחות, סטודנטים למשחק ואנשי תיאטרון. לא היה אכפת לי. כשהגיע תורי, הסתכלתי על הבוחנים וסיפרתי את הסיפור שהתאמנתי עליו.
הבוחנים הסתכלו עליי כשסיימתי וביקשו שאצא לחכות לתשובה. "לא כולם מתקבלים ואין הרבה מקומות", אמר אחד מהם. כשיצאתי אמרתי לעצמי:" טוב, לפחות ניסית". חצי שעה חיכיתי עד שמישהו יצא והכריז בשמי: "עברת".
שלוש שנים למדתי והרגשתי שאני חוזרת לחיים. במשך כל תקופת הלימודים, בכל פעם שסיפרתי לחברים או קולגות הם לא הבינו מה יש לי לחפש שם. לא בגלל שאני לא מוכשרת. אחד החברים אף אחר: "אם כבר ללמוד , אז עדיף משהו שתוכלי להתפרנס ממנו יותר מעבודה סוציאלית". אז החלטתי שאני לא משתפת איש, למעט החברה מהעבודה שתמכה ועודדה לאורך כל הדרך. בערב הסיום היא עמדה שם, עם זר פרחים ואמרה לי את שלוש המילים היחידות שהייתי צריכה לשמוע: "אני מאמינה בך".
מאז עברו הרבה שנים, אני כבר לא עובדת סוציאלית אלא שחקנית במשרה מלאה, קומיקאית, סטנדאפיסטית, מרצה ומנחת קורסים לעמידה מול קהל, מספרי סיפורים וסטנדאפ. אני חיה את חלום ילדותי בתשוקה ובהנאה רבה ומסייעת לאנשים להגשים את חלומם. השנה אף נבחרתי על ידי עיריית פתח תקווה ומפעל הפיס ללמד סטנדאפ לגיל השלישי מתוך אמונה שאף פעם לא מאוחר!
בכל פעם שאני עומדת מול תלמידיי בני הגיל השלישי אני נזכרת כל פעם מחדש בימים בהם כל מה שרציתי זה לעמוד מול קהל ולא הייתה לי רשת תמיכה. אז עוד לא ידעתי שכל מה שהייתי צריכה זה שליח אחד שיאמר לי: " את יכולה". שליח אחד בלבד, זה כל מה שצריך לפעמים. מסתבר שלא חייבים רשת תמיכה. אם נצפה לרשת של אנשים שימחאו לנו כפיים ויתמכו בחלומות שלנו, אנחנו עלולים להתאכזב.
כל מה שצריך זה רק תשוקה, אמונה בדרך, אומץ ומישהו ללכת אתו. אני יודעת, יש שאומרים שאסור לוותר על החלום ובכדי להצליח כדאי לספר אותו לכמה שיותר אנשים . הבעיה היא שלמרבה ההפתעה, דווקא הקרובים לנו עלולים לנסות להניא אותנו מלהגשים את המטרות שלנו:" בשביל מה לך? מה זו ההרפתקאה הזו? יש הרבה מועמדים, חבל על התסכול, רק מעטים מצליחים…" .מכירים את המשפטים האלה? הם מגיעים מהאנשים הכי קרובים לנו. הכוונה שלהם טובה, אין ספק. הם רוצים לחסוך מאתנו תסכול ועוגמת נפש, אבל האמת היא שהם מטיחים בנו את הפחדים שלהם!!! הם חוששים להכשל, הם חוששים לעשות שינוי.
אלו הפחדים שלהם. הסכנה היא שהחששות שלהם עלולים לחלחל גם אלינו מבלי שנרגיש. אני יודעת, זה קרה גם לי. לא פעם שאלתי את עצמי מה היה קורה אם לא הייתי פוגשת את אותה חברה שניטרלה אצלי את כל הפחדים שלא היו למעשה הפחדים שלי. הם היו הפחדים והחששות של הסביבה. אין לי ספק שאם הייתי משתפת את הסביבה בכל התהליך היו לא מעט אנשים שהיו מנסים לגרום לי להפסיק. לא מרוע חלילה, אלא כדי להגן עליי. אז החלטתי לשמור את התהליך לעצמי ולשתף רק את "השליחה שלי".
למופע הראשון הזמנתי את כל המשפחה, הקולגות והחברים. לא כולם הגיעו.
זה עדיין היה מוזר לחלקם ולא מעט אמרו:" זה בטח יעבור לה". זה לא עבר, זה התחזק והיום אין אדם שלם ממני. אני חיה את הייעוד שלי. דבר נוסף למדתי. אין דבר כזה: "להגשים חלום". חלום חולמים בלילה, לא מגשימים. בואו נחליף את המילה חלום במילה ייעוד. לרגע אחד לא מאוחר להגשים את ייעודנו. מצאו לכם עם מי לצעוד וצאו לדרך. אם זה הצליח לי, אין לי ספק שיצליח גם לכם.
מאת: ענת אביעד, קומיקאית, סטנדאפיסטית ומרצה: www.anataviad.com
וואו, ענת, ריתקת אותי למסך עם הסיפור והייעוד שלך. מהמם.
תודה רבה!!