כשצצות או קיימות בעיות מיניות ישנן שתי גישות שונות בין אלו שהם מקור הבעיה או בין אלו שחיים עם בעל הבעיה. הגישה של לקיחת אחריות לעומת הגישה המאשימה. לפעמים שישנו גם טשטוש עובדתי אצל בעל הבעיה, שבטוח, או לפחות מדחיק, שהבעיה שלו היא אכן בעיה, והוא סובר שמדובר בתוצאה של בעיה אמיתית קדומה יותר, הקיימת אצל הפרטנר שלו.
לא תמיד יש לנו את היכולת לקחת אחריות על המצב, בפרט כשמדובר בדברים שעלולים לפגוע בדימוי או הביטחון העצמי שלנו, או שהפתרון הוא צעד מרחיק לכת שאותם אנשים לא רואים את עצמם משקיעים או אמיצים דיים כדי להשתמש בו.
בעיית האין אונות היא תופעה נפוצה המצריכה הרבה אומץ על מנת לקחת אחריות אישית ולא להפיל את האשמה על האחר. לא פעם פגשתי זוגות שפנו אלי בגלל בעיית אין אונות, שהתאפיינו בכך שהגבר האשים את האישה במצב – היא לא מתאמצת מספיק כדי לעורר אותי, היא לא אקטיבית, ועוד טענות. אין אנו יכולים לפסול טענות של האשמה על הסף, אבל קרו מקרים שכשחקרתי ראשית האם קיימת בעיה אצל הגבר עצמו הסובל מחוסר זקפה, ושאלתי אם פעם ניסה להשתמש בוויאגרה ומשפחתה הרפואית, נתקלתי בחוסר שיתוף פעולה, חוסר לקיחת אחריות אישית, חוסר הודאה במגבלה שנמשכה שנים והכל במעטפת של – היא אשמה!
כשנכנסתי לעובי הקורה, גיליתי פעמים רבות שהגבר לא יכול היה לקחת אחריות על מצבו בגלל שהזהות הגברית שלו ספגה פגיעה אנושה, ולכן היה לו קל ונוח יותר להאשים, משום ש'כשאני לא בסדר ואני מפיל את האחריות על האחר, בדמיוני הסובייקטיבי זה הופך אותי להיות בסדר'.בכל הקשור לאין אונות נוכחתי לדעת שבהחלט יש מקום גם ללקיחת אחריות של האישה, בפרט כשמדובר בגבר שלא היו לא בעיות זקפה בעבר עם נשים אחרות או עם זוגתו הנוכחית בתחילת הקשר והוא לא סבל מליקוי בריאותי כלשהו או בתרופות מסוימות שאפשר היה לקשר אותן לחוסר האונות שלו.כשהאישה שלו לא ממש הראתה שהיא בעניין מיני בשלב המאוחר של הקשר, או פחות השקיעה בעצמה, התוצאה הייתה שהתפיסות של ההווה של הגבר ש-רצו אצלו במוח השפיעו על התפקוד המיני שלו.
כמו גם מקרים אחרים, שהאישה אמנם הייתה בעניין, אך קרה שלגבר שלה לא הייתה זקפה באקט או שניים, שבמקום לגלות סלחנות וסבלנות, היא ירדה עליו, הביעה תסכול וגרמה לו הרגשת השפלה על כך שהוא לא תיפקד. מה שגרם לאותו גבר לחרדת ביצוע בהמשך הניסיונות הנוספים שלהם לקיים יחסי מין, שלא עלו יפה, בגלל הדימוי העצמי הנמוך שחווה הגבר בעקבות הביקורת המקטינה של בת הזוג.
קורה לפעמים שכשלגבר או לאישה יש בעיות מסוימות, חוסר אונות שהזכרנו, או אצל האישה כאבים או יובש נרתיקי, אז נכון אומנם שלפעמים לא שייך לקיחת אחריות אצל הצד שאינו בעל הבעיה, אבל כשהוא נוקט בגישת האשמה הוא ישיג תוצאה הפוכה מריפוי בדר"כ, משום שפעמים רבות עצם האשמה וזריקת האחריות על הצד השני, מעצימה או מקבעת את הבעיה יותר. הצד השני מרגיש שהוא בסוג של מבחן וחובת הוכחה, והחרדה מהכישלון משתיקים את יכולת הביצוע. זכרו! הריגוש, בדרך כלל יוצר מיקוד וריכוז, החרדה לעומת זאת – משתקת!
לא מזמן פנה אלי בחור שאשתו הייתה בתחילת הריון באזור החודש השלישי/רביעי (זה היה הריון שלישי שלה) שהחשק המיני שלה נעלם לפתע. הוא התקשר אלי בבהלה ושאל מה עליו לעשות, וסיפר לי שהוא הביע את תסכולו, האשים אותה ואפילו דיבר איתה בחוסר חוכמה על גירושים. הרגעתי אותו, אך במקביל נזפתי בו. ההרגעה מצידי הייתה לחדש לו שהמצב הזה שלה הוא זמני וזאת תופעה מוכרת של ירידה בחשק, בפרק בזמן הראשוני של ההיריון, אך הזהרתי אותו שאם הוא ימשיך בדפוסי ההאשמות כלפיה, הוא בהחלט יביא אותה למצב שהיא עלולה לאבד את החשק המיני שלה כלפיו לחלוטין. לא בהיבט הפיזי של הורמוני ההיריון אלא בהיבט הנפשי של חוסר יכולת להיפתח מינית כלפי מי שנטש אותה כשהיא הייתה צריכה אותו.
הסברתי לאותו בחור שאשתו כעת נמצאת במצב שברירי, היא אומללה ונמצאת בסוג של מצוקה ולחץ. היריון הוא לא דבר פשוט והוא טומן בחובו מלבד מגבלות פיזיות, גם קשיים נפשיים רבים אצל חלק נכבד מהנשים. "כרגע עליך להיות החבר הטוב", אמרתי לו, המאהב הטוב, זה שנמצא שם בשבילה גם כשאין לה את החשק הכימי הורמונאלי לסקס, כשהגוף יתאזן מבחינה הורמונאלית, היא תזכור איך היית שם בשבילה והיא אף תרצה את החיבור הפיזי איתך יותר ממך.
במקום להאשים, לימדתי את אותו בחור לקחת אחריות ולהתנהל כמו גבר אמיתי עם האישה שלו.
כשמדובר בירידה בחשק מיני באופן כללי, לפני שמאשימים את הצד השני, צריך לדעת שפעמים רבות מדובר בסימפטום תגובתי למצב כלשהו בהווה. לקיחת האחריות של הצד שרוצה יותר והחשק המיני שלו בריא, היא לעשות בדק ביית עמוק עם עצמו, ולהתבונן, האם יש לו איזושהי אחריות שגרמה לירידת החשק המיני אצל בן או בת הזוג שלו/ה.
הוספת תגובה