קדם לקח על עצמו את המשימה לפענח את זהותו של "נעמי". ככל שהעמיק במחקר אחר עקבותיו, מצא עצמו נשאב לתקופה סוערת ומרתקת, שבה התעצבה דמותה של המדינה שבדרך. המחקר חשף דמות מורכבת ומלאת סתירות פנימיות, והכעס והסלידה הראשוניים פינו מקומם להבנה – גם אם לא הסכמה – למניעיו ולמסע חייו הפתלתל. הספר שרקח קדם הוא סוער ומסעיר ולוקח את הקורא אל התקופה ההיסטורית העשירה באירועים דרמטיים ובדמויות מרתקות משמשת כרקע לסיפור. הרקע המודיעיני שאינו זר לדני אפשר לו להעניק לדמויות ולאירועים עומק ואמינות, אם כי העלילה עצמה היא פרי הדמיון. אל תחמיצו.
דני קדם, ספר קצת על עצמך ועל הבית שבו גדלת – איך הבית והילדות עיצבו אותך להיות האדם שאתה היום?
אני בן דור ה'בייבי בום' שנולד אחרי מלחמת העצמאות, להורים שהיו לוחמי פלמ"ח. נולדתי בחדרה, שעדיין נקראה אז מושבה, ולאחר מכן בגרתי בשכונת נווה שאנן בחיפה. הסביבה שבה גדלתי הייתה ספוגה בערכי דור המייסדים – סבי וסבותיי היו חלוצים במלוא מובן המילה, צעירים שנטשו את משפחותיהם באירופה ועלו לארץ בגפם, מונעים מאמונה ציונית עמוקה. למדתי בתיכון חדש בחיפה, וכל בוקר הייתי נוסע באוטובוס יחד עם אנשי השכונה שהיו בדרכם לעבודה במפעלי מפרץ חיפה: בנמל, בבתי הזיקוק, במפעלי החרושת וברכבת. נסיעות אלה, יחד עם החינוך בבית ובתנועת הנוער "המחנות העולים", נטעו בי זיקה עמוקה לאנשי הצווארון הכחול, לשכירים ולמעמד העובד – זיקה שמלווה אותי עד היום ומשפיעה על השקפת עולמי ועל כתיבתי.
הבית שבו גדלתי העניק לי תחושת שורשיות עמוקה בקרקע הארץ הזו, אך בה בעת גם ראייה פקוחה של האתגרים שעדיין לא נפתרו. זהו המתח שמלווה אותי – בין המחויבות לאתוס שעליו גדלתי, לבין הצורך לבחון אותו באופן ביקורתי ולהתמודד עם הקשיים והסתירות שבו. דרך הכתיבה, אני מבקש לחבר בין העבר לבין ההווה, ולתת קול לדמויות שלעתים נשארות בשוליים של הסיפור הלאומי.
עבדת במשך שנים במערכת הביטחון הישראלית. מה משך אותך למסלול הכתיבה, בסופו של דבר?
וירוס הכתיבה היה תמיד רדום בתוכי, ממתין לרגע הנכון להתפרץ. עם פרישתי ממערכת הביטחון, פשוט עזרתי לו לתקוף אותי במלוא העוצמה… למעשה, אני מוצא קווי דמיון בין תחום העיסוק הקודם שלי לבין הכתיבה – בשניהם נדרשת מידה רבה של יצירתיות.מה שמרתק אותי בכתיבה הוא האפשרות להתמודד עם אותן דילמות קשות שפגשתי במהלך שירותי, אבל מזווית אחרת. בעבודתי הקודמת, הייתי שותף למצבים בהם אנשים נאלצו להתמודד עם החלטות מורכבות, ועכשיו אני בורא דמויות ומציב אותן בפני אותן דילמות קשות להכרעה.
המעבר לכתיבה אפשר לי להעמיק בשאלות שתמיד עניינו אותי – כיצד אנשים מתמודדים עם הבחירות הקשות שהחיים מציבים בפניהם, במיוחד כאשר אין תשובות פשוטות. הכתיבה מעניקה לי את החופש לחקור את אותם מצבים אנושיים מורכבים, אבל עם המרחק והפרספקטיבה שחסרו לי כשהייתי בתוך המערכת. היא מאפשרת לי להאיר פינות חשוכות שלא תמיד יכולתי לחשוף קודם, ולשאול שאלות שלא תמיד ידעתי או רציתי לשאול.
מה החוויה המשמעותית ביותר שהייתה לך בחיים, ולמה דווקא היא המשמעותית?
החוויה המשמעותית ביותר בחיי הייתה השתתפות בלידת ילדיי. אין חוויה שמתקרבת לעוצמה של הרגע הזה – להיות שותף ביצירת חיים חדשים, לראות בן אדם חדש מגיח אל העולם. זוהי, לדעתי, היצירה הגדולה ביותר שניתנה לאדם.מה שהופך את החוויה הזו למשמעותית כל כך הוא שילוב ייחודי של פלא טבעי, קשר רגשי עמוק, ותחושת המשכיות. ברגע אחד אתה רואה את מעגל החיים מתממש מול עיניך – משהו שהוא גדול ממך, אך בו-זמנית חלק בלתי נפרד ממך. זה רגע של ענווה וגדולה בעת ובעונה אחת. הלידה היא גם נקודת מפנה – מרגע זה והלאה, החיים מקבלים ממד נוסף של אחריות ומשמעות. כסופר, אני יכול ליצור עולמות ודמויות, אך אין יצירה שמתקרבת לפלא של יצירת חיים. האמנות מחקה את החיים, אך לעולם אינה יכולה להשתוות לעוצמה של הבריאה עצמה. אולי זו גם הסיבה שכל יצירה ספרותית היא, במובן מסוים, ניסיון לשחזר את תחושת הפלא הזו – להביא משהו חדש לעולם, להשאיר חותם, להיות חלק ממשהו שהוא גדול מאיתנו.
מה מניע אותך להרגיש רלוונטי ומשמעותי עבור אחרים, בחיי היום יום שלך?
המניע העיקרי שלי הוא היכולת לגעת בחייהם של אנשים ולהשפיע על תפיסת עולמם דרך היצירה. לפני כעשר שנים כתבתי מחזה מונודרמה בשם "מלח הארץ", על פנסיונר שעובד כשומר במוזיאון לאומנות מודרנית – אדם שהמבקרים חולפים על פניו כאילו היה שקוף, בדרכם לקרא על הקיר את שם הצירה והאמן. עד היום אנשים מספרים לי שהמחזה גרם להם לשינוי התנהגותי ממשי – שכעת הם מקפידים לברך כל שומר שהם חולפים על פניו, ולא מתעלמים מקיומו. זוהי בעיני תמצית הרלוונטיות והמשמעות – היכולת להשפיע על אחרים באמצעות העבודה שלי, לגרום להם לראות את מי שבדרך כלל נותר שקוף.
אין תגמול נפלא יותר מלדעת שהמילים שכתבתי שינו, ולו במעט, את האופן שבו אנשים תופסים את העולם ומתנהגים בו. זוהי המשמעות האמיתית של יצירה – לא רק לבדר או להרשים, אלא לעורר מחשבה ולהניע לפעולה.
איזה ויתורים עשית בחיים בכדי לצמוח באופן מקצועי?
האמת היא שאיני מרגיש שעשיתי ויתורים משמעותיים כדי לצמוח מקצועית. המעברים בחיי המקצועיים, כולל הפנייה לכתיבה אחרי שנים במערכת הביטחון, היו יותר בגדר בחירות והתפתחות טבעית מאשר ויתור.עם זאת, ויתור הוא ערך חשוב בעיני, כשהוא נדרש. אני מאמין שוויתור אינו בהכרח סימן לחולשה – לעתים קרובות הוא דווקא ביטוי של ביטחון עצמי ועוצמה פנימית. היכולת לוותר במקום הנכון ובזמן הנכון דורשת תבונה רגשית וביטחון בערכים שלך.בחיי למדתי שלפעמים, צריך לדעת לשחרר – רעיונות שהתאהבנו בהם אך אינם עובדים, דרכי פעולה שהתרגלנו אליהן אך אינן יעילות עוד, ואפילו הזדמנויות מסוימות לטובת אחרות משמעותיות יותר. זה לא ויתור במובן של הקרבה, אלא בחירה מושכלת שמובילה לצמיחה.
מה מעורר בך פחד?
מעבר לאסונות טבע בלתי נשלטים, הדבר שמעורר בי את הפחד העמוק ביותר הוא האספסוף – המון אנושי שהופך להיות מוסת ודוהר. איבוד היכולת לחשיבה עצמאית וביקורתית כאשר אנשים נסחפים בהשפעת ההמון. אני נזכר תמיד במחזה "הקרנפים" של יונסקו, שמתאר כיצד בני אדם הופכים בהדרגה לקרנפים – מאבדים את אנושיותם ומקבלים באופן עיוור אידיאולוגיה רעילה. מה שמפחיד במיוחד הוא המהירות שבה אנשים רציונליים ונורמטיביים יכולים להיסחף לתוך מערבולת של שנאה, אלימות והתנהגות עדרית. הפחד הזה אינו תיאורטי – ההיסטוריה האנושית, כולל ההיסטוריה היהודית, מלאה בדוגמאות לאסונות שנגרמו כאשר המון הפך לכוח הרסני. בכתיבה, אני מנסה להתמודד עם הפחד הזה על ידי חקירת המנגנונים שמאפשרים לכך לקרות, ועל ידי הזכרת הצורך המתמיד בחשיבה עצמאית וביכולת לעמוד מול הזרם.
השבעה באוקטובר – הפתעה גמורה או שראית את זה מגיע באיזשהו אופן? תרחיב
השבעה באוקטובר היה אפוקליפסה נוראית, התגלמות של רוע ורשע שקשה לתפוס. לא, לא ראיתי את זה מגיע – לא ידעתי ולא דמיינתי היתכנות של אירוע בסדר גודל כזה. האירועים של אותו יום צריכים לשנות את תפיסת המציאות של כולנו.השאלה המהותית שצריכה להישאל היא מה עושים כדי שדבר כזה לא יקרה שוב. זו שאלה מורכבת שדורשת חשיבה מעמיקה ברמה הלאומית, האסטרטגית והמוסרית, ואינה מתאימה לתשובה קצרה בשאלון היכרות. ככותב אני חושב שהטרגדיה של ה-7 באוקטובר מחדדת את הצורך בנוכחותם של אנשי רוח ואמנים שיתרמו את התובנות שלהם לשאלות הקשות ביותר של הקיום שלנו כאן. אני מאמין שקולם אמור לאזן את קול הפוליטיקאים והביטחוניסטים.
בשעות הפנאי, מה אתה אוהב לעשות?
בשעות הפנאי שלי אני אוהב להיות עם הנכדים, ליהנות מהליכה באוויר הפתוח – שתמיד מציפה לי רעיונות חדשים, מקריאה ומצפייה במשחקי כדורגל ובסדרות איכותיות בנטפליקס.כתבת ספר שהוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה שלנו ולמרות שהוא פרוזה בדיונית, הוא שואב השראה מאירועים ואנשים שהיו באמת. ספר על המחקר והכתיבה לקראת יציאת הספר.
המחקר לקראת הספר היה מסע מרתק שדרש חפירה בארכיונים, ראיונות עם עדים ישירים, וצלילה לעולמות שלא הכרתי. כל פרט בספר, גם אם הוא נראה שולי, דרש עבודת מחקר מדוקדקת כדי להבטיח אמינות היסטורית. למשל, כדי לתאר כיצד התנהל מנזר גברים קפדני וסגור, הייתי חייב לאתר נזיר שיסכים לשוחח איתי ולחשוף את פרטי החיים הפנימיים שבדרך כלל נסתרים מהציבור. נדרשתי לקרוא וללמוד את עולם הנזירות בכלל ואת המסדר הבנדיקטי בפרט, כדי להבין את המסגרת הרוחנית והמעשית שבה התרחשה העלילה.
בסצנה אחרת, כדי לשחזר את התנהלות בית החולים בצפת לחולי שחפת, נזקקתי לארכיונים ייחודיים ולשיחות עם אנשים ששירתו שם, שהיום הם בגיל מופלג. רק כך יכולתי לשחזר את האווירה, את הפרוצדורות הרפואיות של אותה תקופה, ואת היחסים המורכבים בין הצוות הרפואי למטופלים.
האתגר הגדול היה לשלב בין הדיוק ההיסטורי לבין החופש היצירתי. רציתי להיות נאמן לעובדות ולרוח התקופה, אך גם לספר סיפור שחורג מהתיעוד היבש. יצרתי דמויות שהן אמנם בדיוניות, אך מגלמות היבטים אמיתיים של אנשים שפעלו אז.לפעמים פרק שנמשך עמודים ספורים דרש שבועות של מחקר. אבל הדיוק הזה היה חיוני כדי להעניק לקוראים חוויה אותנטית, להרגיש שהם באמת שם, ברגעים ההיסטוריים שעיצבו את המציאות שלנו.
מה אתה מחבב בדמות הראשית שבראת? ומה הכי פחות נחמד באישיות שלו?
הדמות הראשית שלי, נתן בלוך המכונה "שירה", היא דמות עגולה ומורכבת מאוד – ואפשר גם לומר מתוסבכת. מה שאני מעריך בו הוא הדבקות העיקשת שלו במשימה, המקצועיות חסרת הפשרות, והיושר העמוק שיש לו עם עצמו. אני מעריך את המסע הפנימי שלו בחיפוש אחר מקום שיוכל לקרוא לו "בית" – מקום שבו יוכל להרגיש שלם עם עצמו. הכמיהה הזו, והאותנטיות שבה הוא מתמודד עם הקונפליקטים הפנימיים שלו, מעניקות לו עומק אנושי מרתק. מנגד, אני מסתייג לחלוטין מהאכזריות החולנית שהוא מפגין בחקירותיו, שלעתים מגיעה עד כדי סדיזם. הקרירות שלו, ההיעדר הכמעט מוחלט של חום אנושי ואמפתיה כלפי נשותיו, והדרך שבה הוא מתנכר לרגשותיו שלו – כל אלה הם צדדים אפלים באישיותו שקשה לחבב או להזדהות איתם.
יצירת דמות עם מורכבות כזאת הייתה אתגר כיוצר. רציתי לברוא דמות שאינה חד-ממדית, שמעוררת תגובות מעורבות אצל הקורא – בדיוק כפי שאנשים אמיתיים מעוררים בנו תגובות מעורבות. "שירה" אינו גיבור טהור וגם לא נבל מושלם; הוא אדם הלכוד בין העולמות, בין האור לחושך, ובמובן זה הוא משקף את המורכבות האנושית שכולנו מתמודדים איתה.
באיזה אופן אתה שומר על האיזון שבין הנפש והחומר, הכתיבה והיום יום?
האיזון הזה הוא אתגר תמידי. למדתי שאני זקוק לגבולות ברורים – זמנים מוגדרים לכתיבה שהם קדושים, ולצדם זמנים שבהם אני מתנתק לחלוטין ומתמסר למשפחה, לחברים ולצרכים היומיומיים. אני מקפיד על שגרה גופנית – הליכות ארוכות שמאווררות את המחשבות ומאפשרות לי לחזור לכתיבה עם אנרגיה מחודשת. צטט לנו פה קטע שאתה אוהב מהספר, או שמייצג הכי טוב לדעתך את המהות שלו. כמה שורות.
"ביום הרביעי להפלגה פקדה את הים סערה חזקה שטלטלה את האוניה מצד לצד. לפתע נשמעה צפירה חזקה ברחבי האונייה, וברמקולים נשמעו קריאות לנוסעים ללבוש את חליפות ההצלה ולא להסתובב. אף אחד לא הצליח לעמוד ביציבות, הכורסאות והשולחנות באולם הריקודים החליקו חסרי אחיזה מצד לצד.
נתן היה בתאו. חוץ מיציאות לארוחות הוא שהה רוב הזמן בתא. מחשבות הזעם והכעס תססו בתוכו. הכאב באף לא הרפה. החבילה שאביו הפקיד בידיו החליקה במהירות ממקומה מתחת למיטה לעבר דלת התא וחזרה. נתן שמע את נקישות הקריסטלים שעוררו במוחו הצעיר רעיון זדוני. הוא פתח את החבלים שקשרו את החבילה והפך אותה על צידה. כלי האוכל רבצו לזמן קצר על הרצפה, ובטלטולים הבאים כבר שייטו להם מפינה לפינה בתא הקטן. הם התנפצו בזה אחר זה תוך השמעת ציוצים מתרסקים. נתן ישב במיטתו וצחק לעצמו. הוא חשב על אביו, שהעדיף לשמור על שלמות הקריסטלים יותר מאשר על שלמות גופו של בנו ונפשו. הסערה לא פסקה, והוא הרגיש איך עומד לפרוץ מתוכו קיא. הוא ניסה להתקדם לכיוון האסלה אבל לא הספיק. קיא חמוץ נפלט מתוכו והתערבב עם שברי הקריסטלים על רצפת התא.
איש ניקיון מצוות האונייה אסף את השברים ושטף את התא תוך כדי השמעת רצף של קללות עסיסיות וארוכות באיטלקית. נתן לא הבין אף מילה, אבל צחק, מאושר מהקללות שנשמעו באוזניו כמנגינה.הוא נשאר בתאו ,ואחרי זמן הגיע לשם אביו חיוור ומבוהל אחרי שצוות הנקיון עדכן אותו במה שאירע. לא היה לו ספק שבנו עולל לו את "יום הבדולח" הזה. הוא רצה לסטור לו בכוח, אבל בלם את עצמו. הוא קילל אותו בגרמנית ארסית וזולה. הוא שנא אותו באותו רגע . בנו חש את אותה איבה כלפי אביו." באת לבקר אותי או את הסרוויס?" הוא רשף לעברו.ד"ר בלוך חזר ועלה לסיפונים העליונים."
איזה חלום עדיין לא הגשמת?
החלום שעדיין לא הגשמתי הוא לראות את הספר שלי מתורגם לשפות רבות, ובמיוחד לגרמנית ושבדית. יש משהו מרגש במחשבה שהסיפור שיצרתי יחצה גבולות תרבותיים ולשוניים ויגיע לקוראים ממקומות שונים בעולם. אני מאמין שחלק מהנושאים והתימות שהספר עוסק בהם הם אוניברסליים, ויכולים להדהד גם בתרבויות אחרות.חלום נוסף שלי הוא לראות את הספר מעובד לסרט. הויזואליות של חלק מהסצנות, המורכבות של הדמויות והעלילה המתפתחת – כל אלה יכולים להתאים מאוד למדיום הקולנועי. ההגשמה של חלום כזה כמובן אינה תלויה רק בי, אלא דורשת שרשרת של אנשים שיתחברו לחזון ויראו את הפוטנציאל של הסיפור על המסך.
יש לך כבר כיוון לספר הבא?
כן, אני חוזר לאהבה הראשונה שלי – כתיבת מחזה. אני עובד על דרמה משפחתית שתעסוק בפילוג בתנועה הקיבוצית בשנות ה-50. מעבר לנרטיב ההיסטורי המוכר של קרע על בסיס אידיאולוגי, המחזה יחשוף רובד סמוי של אינטרסים אישיים ומשפחתיים שפעלו מתחת לפני השטח. הדמויות יתמודדו עם סודות משפחתיים שהושתקו לאורך השנים, וכיצד אלה השפיעו על החלטות שנתפסו כאידיאולוגיות טהורות. בלב המחזה עומד מאבק על הזיכרון – מי קובע את הנרטיב ההיסטורי, מה נזכר ומה נשכח, ואיך הבחירות האלה מעצבות את זהותנו הקולקטיבית. הפורמט הדרמטי מאפשר לי להציג את הקונפליקטים האלה באופן חי וישיר, ולחשוף את המתח בין האידיאולוגיה הציבורית לבין הדרמה האנושית הפרטית
את הספר "השה האובד" של דני קדם אפשר להשיג באתר ההוצאה קינמון, ובאתר עברית https://did.li/gl0lC
הוספת תגובה