גאיה מספרת, שעברה בדיקת סי.טי. ושם התברר שיש כמה גידולים, חלק מהם ממש גדולים, כ 3.5 ס”מ. בפעם הקודמת של הופעת הסרטן, הוציאו בניתוח את הגידולים, בלי כימו. הפעם, יש יותר גידולים, ויותר גדולים. החליטו קודם לתת לה כימו, כדי להקטין את הגידולים, ואז ניתוח.
גאיה סיפרה לי, שבניתוח הקודם שהיה, מה שהטריד אותה היה: מה יהיה עם התלמידים שלה. שאף אחד לא ייראה אותה בחולשה שלה. אסור שהתלמידים יראו אותה חלשה, חשוכה. היא נעדרה מהעבודה חודשיים וחצי. כשחזרה, אמרה, לא נדבר על מה שהיה, אלא על מה שיהיה…ואז בא הבכי. עם הכימו, כבר לא תוכל להסתיר, כולם ידעו.
שאלתי: מה יקרה שידעו?
ענתה שהיא מרגישה מושפלת. שהיא לא תראה יפה מספיק. שהיא תפריע לתלמידים בעיינים. וידברו עליה. יגידו שהיא מסכנה, שלא נשאר לה עוד הרבה לחיות.אמרה, שהיא לא תהיה מושלמת יותר. שייקחו ממנה את כל הכוח שלה, והיא תהיה שבר כלי.גאיה סיפרה לי שהרבה שנים, עסקה בלהסתיר. לא האמינה שזה אצלה, הסרטן. הרגישה, שהוא לא קשור אליה. ולא רצתה שידברו, שירחמו עליה.
דיברנו, על כמה זה לא קל לחיות בהסתרה.
אצל גאיה התחילה להיבנות התחושה, שכנראה הגיע הזמן, כן לספר. במדיטציה, לאחר ההרפיה, ביקשתי ממנה לדמיין, שהיא מספרת לתלמידים על מצבה. זה לא היה קל, בהתחלה, אבל היא סיפרה. לאט לאט, הזדחלה לה הקלה, והתחושה הייתה שמשהו השתחרר, החיים ממשיכים, ואפשר לנשום. פתאום נהייה לה יותר נעים. שאלתי אותה, איפה נהייה יותר נעים.
תשובתה הייתה: בלב. ביקשתי ממנה שתקיף ותמלא את הלב באור של אהבה וריפוי. וחיוך של אושר הגיע. כשגאיה פקחה את העיניים, היה לה מין זוהר כזה. של הקלה ורוגע.
( מה שבדרך כלל קורה, כשמשחררים סוד גדול, זה שפתאום נהיה קל יותר, זורם יותר).
אני הרגשתי, שאנחנו מתחילות באמת לעבוד על ריפוי עמוק. שמשהו מתחיל להשתחרר. זה מתחיל בדמיון. וממשיך במציאות.
הוספת תגובה