הוא זה בן זוגה, אב ילדיה של נורית (שם בדוי) אישה בשנות הארבעים המוקדמות של חייה, הייטקיסטית מצליחה, אמא אחראית ומסורה, אישה נאה , רהוטה, ואינטליגנטית. כשהיא נכנסה אל הקליניקה שלי היא רעדה כעלה נידף ברוח.
ואיננה רואה אפילו לא דרך חור המנעול את כל מעלותיה, כישרונותיה והווייתה כאשה אטרקטיבית. כל מה שהיא רואה סובב סביב אבי ילדיה, בן זוגה, בעלה האיש שלצידה. והוא הכוכב לא רואה אותה ממטר.
לאורך השנים הארוכות שהם זה לצד זו "נחתם" ביניהם חוזה זוגי לא כתוב. בחוזה יש תנאי אחד היא עושה הכול והוא פשוט קיים. אותו "חוזה" דרקוני ולא שוויוני התקיים גם כאשר התגלו בגידותיו, אמות המוסר הנמוכות שלו וההתנהלות חסרת האחריות שלו מולה.
היא הייתה שם, לצידו מאחוריו ומצדדיו, אגב מעולם לא מלפניו. כוססת ציפורניים, אוכלת את הלב של עצמה אך חסרה את האומץ לקום וללכת, לקום ולשנות לקום ולדרוש את המגיע לה.
הצד השני של האומץ איננו פחד כי אם ספק עצמי. כל עוד לנורית היה ספק ביכולותיה האומץ נעדר מחייה. החיים שלה היו מצומצמים כי האומץ שבה היה מצומצם, אומץ איננו העדר פחד. אומץ הוא לעשות על אף הפחד.
הוא אמנם לא "התחדש" והתנהג אחרי החגים בדיוק כמו לפניי החגים. אבל היא התחדשה ועוד איך. צעד אחרי צעד, פגישה ועוד פגישה, והספק העצמי נעלם כלא היה. נורית התגלתה כאשה אמיצה שעומדת על שלה ומודעת לזכויותיה.
אין כאן ניסים ונפלאות וגם לא הוקוס פוקוס. יש כאן עבודת שינוי עמוקה, הבנה ובעיקר רצון עז להווה ועתיד טוב יותר.
אומץ זה כל הסיפור.
מאת: סימי אקשוטי מנחה קבוצות, מרצה, סופרוויזרית
הוספת תגובה