סיגל (שם בדוי) יושבת מולי. שיער אדמוני שופע וחיוך מלא טוב. לא מזמן סיימה קשר זוגי של חמש שנים. היא לא עצובה שזה נגמר, היא לא מבינה איך לא סיימה את הקשר הזה כבר בראשיתו. איך הרשתה לעצמה להיגרר למערכת יחסים שגזלה מתוכה את הכוחות האחרונים. ולדאבוננו גוף- נפש הולכים יד ביד. וכשהיחסים לא טובים- הבטן מתכווצת. וכשלא קשובים לה- לבטן, הכאב מתפשט בגוף. הגוף צועק.
מתי הבחנת לראשונה בנורות הראשונות? אני שואלת את סיגל שמחפשת עדין את התנוחה הנוחה על הכורסא.
– אחרי חצי שנה לערך. פוגשת בו, בגבר העדין שפתח את לבו אלי ובהדרגה גם את לבי, נחשפת לצד נוסף של תוקפנות. לא תוקפנות פיזית אלא התקף זעם שלא קשור לשום דבר. פשוט כעס עלי ללא סיבה מוצדקת. האשים אותי שהייתי עסוקה בלעזור לילדה שלי במקום להיות איתו. ולא שקיפחתי אותו בתשומת לב או בזמן איכות. נהפוך הוא. זה התבטא בצעקות, הנפת ידיים לכל הצדדים, כאילו שאיבד שליטה. בנקודה זו חייבת לציין שגם חיי הסקס שלנו החלו להידרדר. הלב שלי החל בנקודה זו להיסגר בשנית.
ומה בכל זאת השאיר אותך בקשר?
-החמלה והתקווה שזה לא יחזור בשנית כי בסך הכל הוא אדם טוב וכל הזמן שידר לי שהוא רוצה בטובתי.
מתי הייתה התפרצות נוספת ומה התדירות?
-ההתפרצות הזעם שלו הייתה נישנת כל שלושה חודשים שההתנהגות שלי לא הייתה מסונכרנת עם הרצונות שלו. הוא לא היה מספיק רגיש לצרכים שלי. היה בו סוג של נכות רגשית אפילו.
איך היית מגיבה להתפרצות?
-בהתחלה הייתי שותקת כי נאחזתי בתקווה אבל בהמשך הייתי עונה לו גם בטונים גבוהים בתקווה שירגיש במצוקה שלי.
לא פחדת שזה יגיע בהמשך לאלימות פיזית?
– לא! תחושה שהוא לא יפגע בי פיזית. הבנתי עם הזמן שהוא נושא בתוכו הר געש שלא קשור אלי. מטענים מן העבר שלא פרק אותם ולא התנקה מהם.
מה למדת מהקשר הזה?
-למדתי שאני במקום הראשון ורק אז אוכל לצרף מישהו אחר לחיי. אמא שלי תמיד שמה את אבא שלי במקום הראשון ולא נתנה לעצמה מקום. רק אחרי שהיא יצאה לפנסיה היא שינתה את התפיסה. ואבא זרם איתה. אני החלטתי שאני לא אמתין לגמלאות לקבל חופש וחירות נשית. אלא עכשיו בעודי בת חמישים.
כל קשר שמגיע לחיינו הינו ראי לעצמנו, לצרכים שלנו. כל קשר הוא שיעור דרך. סיגל אישה מאושרת ועצמאית היום יותר מאי פעם. למדה להקשיב לעצמה ולגופה. למדה להקשיב לבטן ולאינטואיציה. אמנם חמש שנים גרמו לה להבין את זה. ואם נהיה מדויקים – רק בגיל חמישים היא הבינה שהמערכת היחסים האחרונה שלה שיקפה גם מערכות קודמות.
מה הפתרון? אנו עושים שינויים בחיים כשמממש קשה. כשנוח לנו- אנו נשארים באותו המקום. תמיד מפחיד לעזוב את המוכר ולשנות. לכל אחד מאתנו זמן בשלות וסף סבל שונה. ככל שנהיה קשובים יותר לעצמנו ולנורות האדומות- נבין שאומץ לשנות הוא לא היעדר פחד- אלא הידיעה שיש משהו חזק יותר מאשר הפחד.
שבוע טוב לכולנו
מאת:רונית נוביק
מנטורית ויוצרת רב תחומית
הוספת תגובה