ם בטבע חיי הפרפר קצרים הם. ואלו גלגולים עוברים עליו בכדי להיולד פרפר זוהר ויפה. האם פרפרים בזוגיות אכן קיימים בעידן של היום או שהם מושא שקשה להשגה? האם אפשר לשמר אותם לאורך זמן כשהם נולדים?
פרפרי ההתאהבות הפכו למושא ותשוקה בעולם הקולנוע, האמנות, הספרות, סיפורי אגדות, והתרבות שעליה גדלנו. בעידן העכשווי שהכל מוחצן ולא בהכרח משקף מציאות אמתית, אנו עדים לצילומים שלו ושלה אחוזי אהבה במקום נופש כזה או אחר, פנים שעברו ליטוש, עיניים מנצנצות במעמד של הנצחת הרגע, חיוך של דוגמנים, ותכלס, אין לנו מושג מה קורה באמת מעבר לצילום. אבל ללא ספק הכל זוהר ודרמתי או סתמי שם בוירטואל… זוכרת שאחת מחברותי הייתה אומרת לי בתקופות שחשה בדידות וכמיהה לזוגיות- שהיא לא מסוגלת להיכנס ל'פייס'. הדמויות המחויכות הצמודות מקשות עליה. מקצינות את בדידותה.
בתקופת האביב הפרפרים עוטפים אותנו יחד עם פריחת השדות והעציצים. וכך גם באביב חיינו כשאנו צעירים וההורמונים משתוללים בגופנו, כשהאופטימיות עדין בנמצא, הכמיה והאמונה באהבה, בהתאהבות, והידיעה שאביר/נסיכת חלומותינו יגיעו ויהפכו אותנו למאושרים אין קץ.
כשאנו מתבגרים- ההיגיון תופס את מקום הספונטניות והרגשות. אוסף החוויות מכבידות על לבנו, האכזבות סוגרות מעט את הלב ואת התקוות. אנו כמהים בתת מודע להתאהב אבל בעיקר מחפשים חבר לחיים שיהיה עבורנו, מחפשים שותף יציב ושקול. באופן טבעי היציבות ושיקול הדעת באים על חשבון הפרפרים. מכירים את המערכות היחסים של הלונפארק? פעם למטה ופעם למעלה באופן קיצוני? פעם היינו אולי יכולים להכיל אותם לתקופה כי זה גרם לנו לריגושים אבל כשמתבגרים אנו זקוקים יותר לנוחות, יציבות ושלווה.
כן, ואיזה כייף אם הפרפרים גם מגיעים בנוסף לגבר/אישה שנראים לנו איכותיים עבורנו. וכדרך הטבע הם נעלמים אחר חודשיים ועד שנתיים. במקומם נולדת חברות. (מתייחסת לקשר שמבוסס על ערכים, תשוקה ורצון למחויבות). ומה קורה לנו כשהפרפרים נעלמים? או מלכתחילה לא קיימים? איך לייצר אותם בחזרה? מה לעשות עם הצורך בריגושים?
הפתרון שלי שנולד עם השנים וניסיון החיים- ללמוד ליצור פרפרים וריגושים. אנו לא יכולים להישען על הזוגיות בלבד שתהיה מושא להרפתקאות. כמו שבמקום עבודתנו אנו נכנסים לשגרה אפורה, כפי שבכל מערכת יחסים עם ילדנו, חברינו- מגיעים לסטטוס קבו, כך בדרך הטבע גם בזוגיות שלנו. ראשית המודעות שלנו להבין ולקבל את זה! שנית- לקחת על עצמנו את האחריות להביא ריגושים בלי לחכות לצד השני שייצור לנו אותם. יש לזכור שלעיתים הצורך בריגוש אינו הדדי. יש תמיד צד אחד שיותר נינוח עם שמירת הקיים וצד אחר שקשה לו עם השגרה.
שאלו את עצמכם מה עושה לכם טוב?
תפתיעו בטיול זוגי, בתחביב משותף חדש, במשחק חדש במיטה, דברו על פנטזיות, תמציאו את עצמכם מחדש. אני אישית אוהבת להיזכר במפגש הראשון שלנו, מה הוא אמר או עשה שריגש אותי. לפעמים כייף לצאת יחד ולהתנהג כאילו אנו מכירים אותו/ אותה כעת. נסו את זה… ככה תוכלו לראות אותה בעיניים חדשות.
וזכרו ברגעים מתסכלים שיש שני צדדים למטבע. נסו להתמקד בתכונות החיוביות שבו/בה. אם תעשו רשימת תכונות שבו, אלו שאנו אוהבים ומתחברים וההיפך- בטוחה שתמצאו שיש בו/בה יותר תכונות טובות. הרי אם לא- לא הייתם קוראים כתבה זו…
אמנות הזוגיות יכולה להיות מפרה ומעניינת אם נתייחס אליה כמו כר של יצירה והפעלת הדמיון. לפעמים אנו שוכחים שיש בנו ילד פנימי שזקוק לכך גם כשמבוגרים.
בברכת סוף שבוע מקסים,
רונית נוביק מנטורית ואמנית רב תחומית.
הוספת תגובה