כשעומדים מול קהל זו פריווילגיה ענקית. לא לכל אחד יש הזדמנות להביע דעה וכל מי שיושב בקהל פשוט מקשיב. ולא רק שהקהל מקשיב , הוא מגיע לשמוע את הדעה שלנו!!! זו הזדמנות לא רק להשמיע קול אלא ממש להשפיע, להוביל מהלכים ואפילו להנהיג. למעשה, כל מי שעומד על במה הוא בוג של מנהיג.
דובר כריזמטי יוכל לסחוף קהל ולהטמיע את המסרים שלו. למעשה קהל שמגיע לשמוע מרצה מרתק, יוצא עם תובנות חדשות לחיים. הוא יוצא מהרצאה אחרת מהאופן שבו נכנס אליה. הוא יוצא עם צידה לדרך. כשאנחנו עומדים מול קהל זו גם הזדמנות נהדרת לסייע לאנשים. למעשה, אם יש לנו מסר או ידע שיכול לסייע לאנשים, כשאנחנו עומדים מול קהל אנחנו יכולים להעביר את הידע הזה לכמות גדולה של אנשים בו זמנית.
אומנות הסיפור
באחת ההרצאות שלי על סטוריטלינג לאנשי צבא, אחת הקצינות סיפרה שהיא ממש נמנעת מלהשתמש בסיפורים בכדי להעביר מסר. " לימדו אותי להיות ברורה, קצרה, ולתת רק את השורה התחתונה. אני לא מבינה למה למה אני צריכה ללמוד איך לספר סיפור כדי להעביר מסר". היא הייתה סקפטית מאוד בכל הנוגע לתהליך הלמידה. שאלתי אותה האם יש גם חסרונות לדרך שבה היא מעבירה מסר. "לא. אני לא מתישה את האנשים". זו הייתה התשובה שלה. " האם קרה לך שלא היית מובנת? או שאנשים עשו ההפיך ממה שביקשת?". היא הסתכלה עליי ואמרה:"ברור. זה קורה כל הזמן". אם כך, מה יכולה להיות הסיבה לכך? הרי היא עצמה אמרה שהיא ברורה ולא מתישה. התשובה היא שהעברת מסרים להיעשות בשני מימדים: במימד הקוגניטיבי ובמימד הריגשי. אנשים אולי יבינו מה אנחנו אומרים להם, אבל הם לא בהכרח יפעלו על פי רצונותינו.
למה זה קורה?
התשובה היא שהסבר לוגי מדבר אך הראש אבל כדי שאנשים יפעלו חובה לדבר אל הלב שלהם, כלומר להוסיף את המימד הריגשי. כאשר אנו מתייחסים לזה נוצרת הזדהות. אם אנשים מזהים הם יקשיבו, ישתכנעו ולבסוף גם יפעלו כפי שביקשנו. סטוריטלינג, אומנות הסיפור מאפשר לנו לשלב בין שני המימדים הללו. כאשר אנו אומרים למישהו:"תשמע סיפור..", מיד נוצרת הקשבה. אם הסיפור בנוי נכון ומשלב בין הלוגיקה והרגש, אין סיכוי שמישהו לא יבין אותנו. כאשר משתמשים בסיפור כדי להדגים נושא או להעביר מסר, הקהל מבין ומזדהה. בנוסף, קיים סיכוי גדול שהקהל גם יזכור טוב יותר את המסר. סיפור הופך את המסר להזכיר יותר.
מה אנשים זוכרים
אנשים לא יזכרו טבלאות, נתונים או מספרים אבל הם יזכרו סיפור. סיפור יוצר חוויה. הסופרת מאיה אנג'לו אמרה כי אנשים לא יזכרו מה אמרת להם אבל הם יזכרו מה גרמת להם להרגיש. אנשי "השורה התחתונה", וכולנו מכירים אותם, אלו אנשים המנהלים מסרים עם מינימום מילים ודוגמאות. ממש כמו שמעבירים מסר בצבא, באמצעות משפטים קצרים. הבעיה היא למשפטים אלו אין נפח ומה שנכון למפקד בצבא מול פקודיו פחות מתאים בחיים מחוץ לצבא. גם מנהל במקום עבודה איננו מפקד.
עובדים הרבה יותר מגויסים למקום העבודה כאשר הם חשים הזדהות עם מטרות הארגון בו הם עובדים. מנהל שלא יגרום לעובדים להזדהות עלול למצוא את עצמו עם עובדים "רובוטיים". מנהל שיכנס עובדים לשיחת עדכון ויתבל את דבריו בדוגמאות וסיפורים יגלה שהקהל קשוב ומזדהה. זה כוחו של סיפור. בתום ההרצאה ניגשה אליי שוב הקצינה ואמרה לי:"הבנתי. עד עכשיו לא הבנתי למה הפקודים שלי לא מבינים אותי". את ההרצאה סיימתי בסיפור על מיקרה שקרה לי יום קודם . הגעתי למרפאה .כשנכנסתי לרופא התחלתי לספר לרופא את הרקע לבעיה . הוא מיד קטע אותי ואמר לי:"אל תספרי לי סיפור. תגידי רק מה כואב לך". שתקתי ועניתי לו:"הראש. כואב לי הראש. רוצה שורה תחתונה? אז הראש כואב לי". לאחר שכתב במחשב את מה שכתב הוא שאל אותי:"אבל איך הכל התחיל? ספרי איך זה התחיל…". אני חייכתי אליו ואמרתי לו:"אתה רואה? אפילו ברפואה שורה תחתונה לא מספיקה. תמיד צריך סיפור".
ענת אביעד, שחקנית ומרצה: Anataviad10@gmail.com
הוספת תגובה